אל תיפול

פרק 7

פרק 7
אמה-
חזרתי הביתה אחרי היום הארוך והמשוגע הזה. אני לא חושבת שאי פעם פחדתי ככה כמו שפחדתי שראיתי את עומר מקבל מכות, זה לא היה נעים בכלל לראות את זה.
מה שהוא אמר לי עליי ועל רוי עדיין לא יוצא לי מהראש. למה הוא התכוון בזה שאני אפגע? למה הוא היה חייב לדבר ברמזים אני לא מבינה כלום. מה כל כך לא טוב בעיניו שאני אצא עם רוי? הוא מקנא זה הקטע? שאני אצא עם אח שלו?
אני ממהרת להעלים את המחשבה הזאת מהראש שלי ונכנסת להתקלח, לנקות את כל הלכלוך שעברתי היום.

קמתי ב12 בצהריים, סוף סוף זמן לישון. הייתי צריכה את הסופש הזה נפשית ופיזית כדי לנוח אחרי השבוע העמוס והמטורף שהיה לי. לקח לי המון זמן להירדם רק ממחשבות על מה לעזאזל עובר על עומר ולמה הוא לא משתף אף אחד ולא יודע לבקש עזרה. זה מדאיג אותי וכואב לי לראות אותו ככה, אין לי מושג למה בכלל זה כואב לי אבל זה כואב.
ביום שני יש לי את הארוחה עם המשפחה של רוי – ארוחה עם עומר. אני לא יודעת איך אני מרגישה לגבי זה אבל כרגע אני לא בטוחה שבא לי ללכת בכלל. אם אני אלך זה רק בגלל רוי ובשביל להכיר את ההורים שלו.
אבל מה אם עומר צודק? מה אם אני באמת עלולה לפגוע ברוי? אני לא חושבת ככה, אני יודעת שמה שיש לי עם רוי זה משהו אמיתי. אבל כל פעם שאני חושבת על עומר, על איך שהוא ראה אותי, איך הוא דיבר אלי... משהו שם לא נותן לי מנוח. זה כאילו יש לו דרך להפעיל אותי, לשתול בי ספקות בלי שאני בכלל אשים לב. זה משגע אותי.
אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי, אבל זה כל כך קשה. כל פעם שעוברות לי המחשבות על עומר, אני לא מצליחה להפסיק להרגיש את הדאגה הזאת אליו. למה הוא כל כך סגור? למה הוא לא פונה אלי? אני לא יודעת אם זה מבלבל אותי יותר או אם זה באמת כואב לי לראות אותו ככה, כל כך בודד בתוך עצמו.
הארוחה ביום שני תעורר עוד הרבה שאלות, אני יודעת את זה. מה אני אעשה אם עומר לא יפסיק להסתכל עלי ככה? אם הוא לא יפסיק לשדר את הרגשות שלו אלי בצורה הזאת – אז מה יהיה? אני לא יכולה להתעסק עם זה עכשיו.
אבל גם אם אני אכנס לחדר של רוי, ואם עומר יהיה שם, מה אני אעשה? איך אני אתמודד עם זה? אני לא יודעת אם אני מוכנה לראות אותו כמו שהוא עכשיו. כל פעם שאני חושבת על עומר, אני לא מצליחה להימנע מלהרגיש שאני רוצה לעזור לו, אבל מה אם זה רק יסתבך?
לקח לי המון זמן להירדם אתמול בלילה, ומצאתי את עצמי שוכבת במיטה, עם עיניים פקוחות וראש מלא במחשבות – על רוי, על עומר, על מה שיש לי איתם, על כל הדברים שאני לא יכולה לשלוט בהם. זה מרגיש כמו סיפור שאני לא מבינה, סיפור שיכול לשנות את כל מה שאני חושבת עליו.
האם אני בכלל יודעת מה אני רוצה? ואני שואלת את עצמי אם אני יודעת מה עומר רוצה ממני. האם זה רק פחד? או שזה משהו יותר עמוק, שאני לא מבינה עדיין?
אני מרגישה את הלב שלי מתפצל – בין זה שאני רוצה להיות עם רוי, להיות חלק מהעולם הזה שהוא מציע לי, ובין זה שאני רוצה להבין את עומר, את כל הסודות שהוא שומר בבטן?
אני לא יודעת מה אעשה ביום שני. אני רק יודעת שלא משנה מה, זה יהיה קשה. אני צריכה להפסיק לחשוב על זה כל הזמן. אני צריכה להתרכז בעכשיו – אבל איך אפשר להפסיק לחשוב על עומר, כשאני כל כך לא מבינה מה עובר עליו?
-------------------------------------------------------------------
אני לא יודעת אם זה היה ריח האוכל שהפך את כל הארוחה לאי של שקט, או אולי האווירה הכללית של הבית הזה, אבל משהו בי הרגיש חסר. אף אחד לא אמר שום דבר שיכול היה להפר את השקט, אבל אני הרגשתי את זה – את המתח שהזדחל בין המילים, בין הצחוק, בין כל הצורך הזה להסתיר את מה שברור כשמש. זה היה משהו בעיניים של עומר, בתנועות הידיים שלו, בדרך שהוא לא הצליח להפסיק להסתכל על רוי – כל הזמן.
הייתי עסוקה בלהסתכל על רוי, כמו תמיד, אבל כל הזמן הרגשתי את זה. את המבט של עומר, איך הוא לא מפסיק לשלוח לי מבטים, כאילו איזה סוד הוא לא אומר. כל פעם שהעיניים שלנו נפגשו, הלב שלי היה קופץ.
והוא לא היה אומר כלום, לא היה צורך במילים – אני פשוט הרגשתי את זה. כאילו הוא יודע משהו שאני לא יודעת, משהו שקשור אלי. לא היה לי מושג מה זה, אבל זה היה שם, מתגנב בין המילים וההפסקות שהיו כל כך רועשות בחדר.
הרגעים האלה, כשהייתי עם רוי, היו כמו בריזה חמה. היינו צוחקים, מדברים, והוא היה כזה... פשוט. כל כך טבעי, כל כך מובן.
אני באמת מתחילה להרגיש אליו רגשות. לא תמיד הוא אמר את זה במילים, אבל היו לו את העיניים האלה, את החיוך, את הצחוק הקל שגרם לי להרגיש שאני באמת קיימת לידו..
אבל אז היה עומר. ואני לא יודעת מה קרה לי כשעומר היה בסביבה. כל פעם שהעיניים שלי פגשו את שלו, אני מסמיקה. לא הצלחתי להבין את זה – זה לא היה כמו שאני מרגישה עם רועי, זה היה משהו אחר. זה היה כאילו כל פעם שאני איתו אני לא יכולה להיות אני, כאילו כל מילה שהוא אומר מבלבלת אותי. מה הוא רוצה ממני? למה אני כל הזמן מסמיקה כשאני לידו?
כשעומר קם בפתאומיות מהשולחן, ראיתי את הבעתו משתנה – הפנים שלו היו רציניות מאוד, לא משהו שאני רגילה אליו. הוא פסע לכיוון הסלון, ורוי מיד קם בעקבותיו. לא ידעתי מה קורה, אבל משהו לא היה בסדר.
אני זוכרת איך כל העולם מסביב שקט פתאום, כאילו הזמן עצר. הבנתי שהם הולכים לדבר ביניהם, משהו שקשור לי, משהו שאני לא יודעת עליו. לא חשבתי לרגע לעצור אותם – לא רציתי להיראות חטטנית, אבל בלב שלי הרגשתי שאני חייבת לדעת, לחפש את האמת.
'' אני אלך לראות מה איתם'' אני אומרת להורים שלהם וקמה מהשולחן. מתקרבת לסלון.
רק אחרי רגעים של שתיקה, שמעתי את קולו של עומר, גבוה אך נמוך, מרוחק. "אתה חייב לספר לה," הוא אמר לרועי, ואני לא הייתי צריכה להיות מדענית כדי להבין שהוא לא אמר את זה בגלל סתם. הוא לא אמר את זה ככה, בקול הזה, אם זה לא היה חשוב לו.
"מה?" רוי שאל. "מה זאת אומרת?"
"אתה לא יכול להמשיך להחביא את זה," עומר השיב, כמעט בכעס. "אם אתה באמת אכפת לך ממנה, אתה חייב לספר לה את האמת עכשיו. אם לא – אם אתה תמשיך להחביא את זה ממנה – אני לא יודע מה אעשה."
רוי שתק. היה שקט של כמה שניות, והלב שלי דפק חזק יותר – למה הוא לא אומר כלום? למה הוא לא אומר לעומר שהוא יגיד לי את האמת? למה עומר כועס ככה?
אם אתה תפגע בה בסוף, תזכור," עומר המשיך, "אני לא אסלח לך על זה בחיים''."
רועי לא ענה מיד. המילים של עומר היו חודרות, כאילו כל מילה פוגעת לא רק ברועי, אלא גם בי. אני הרגשתי איך כל העולם שלי מתחיל להתמוטט. מה הוא רצה ממני? מה רועי לא סיפר לי? ומה זה כל המתח הזה בין שני האחים?
הייתי כל כך מופתעת, לא יודעת אם אני יכולה להאמין למה ששמעתי. הם מדברים עלי. עלי, בלי שאני אדע. על הדברים שאני לא מבינה. על הרגשות שלי, על איך כל אחד מהם מרגיש, על מה שאני מרגישה – וכולם מסתירים את זה ממני.
הם לא היו מודעים לכך שהייתי כל כך קרובה לשיחה שלהם. אני לא יודעת אם היה להם אכפת – אבל אני כן יודעת את מה ששמעתי.
הייתי חייבת לדעת. לא יכולתי לשבת יותר במקום שלי, לא כששמעתי את המילים האלה. כל כך רציתי לדעת מה קרה שם, למה הם לא יכולים פשוט לספר לי. נשמתי עמוק ויצאתי לכיוון הסלון, אני יודעת שזו לא הייתה החלטה חכמה, אבל מה? אם הם כבר מסתירים ממני, אז לפחות שיהיה לי ברור למה.
'כשנכנסתי לסלון, עומר ורוי היו עומדים בצד, ולא נראה היה שהם מצפים שאבוא. הם הופתעו, וזה היה ברור. רוי היה מהסס, שפת הגוף שלו כולה נעה בכיוון של נסיגה – אבל עומר, עומר פשוט עמד בשקט, כאילו הוא כבר יודע מה הולך לקרות.
"מה קורה פה?" שאלתי, מבולבלת, לא יודעת אם אני רוצה את התשובות או סתם מקווה שהכול יסתדר מעצמו.
עומר לא אמר מילה. הוא רק הסתכל על רוי, והפעם, משהו במבט שלו היה שונה. זה היה כאילו הוא ממתין, לא שופט, לא מפריע – רק שם. נותן לרוי את המרחב.
אני הסתכלתי על רוי. הוא נאנח, גירד את הצוואר, נראה כאילו הוא מנסה להמציא משהו שיקל עליו. הפנים שלו היו חמורות, עיניו נמנעו ממני.
"מה זה אומר?" לא הצלחתי להפסיק לשאול, מתוסכלת. "אתם לא יכולים פשוט לספר לי את האמת?"
רוי לקח נשימה עמוקה. "תשמעי, אמה," הוא התחיל לאט, כאילו כל מילה שואל את עצמו אם הוא באמת רוצה להוציא אותה. "זה לא הזמן, באמת. זה לא משהו שצריך עכשיו."
היו לי המון שאלות. למה הוא לא אומר לי את האמת? למה הוא כל כך נמנע? האם זה באמת לא הזמן? מה זה בכלל? והלב שלי התחיל לדפוק יותר חזק. זה לא היה רק סקרנות. זה היה יותר מזה. רציתי לדעת. כל הזמן הזה שהוא הסתיר ממני – לא היה לי מושג איך אני צריכה להגיב.
"אתה לא יכול פשוט לספר לי את זה?" שאלתי בקול קצת רועד. "אתם לא יכולים פשוט להגיד לי את מה שיש? למה כל הזמן הזה? אני לא מבינה!"
עומר עמד בצד בשקט, לא ממהר להפריע. הוא לא אמר מילה, פשוט חיכה. לא היה זועם, לא היה כועס – רק שקט. כמו מישהו שבאמת רוצה שיקרה משהו, ומחכה לראות אם זה באמת יקרה. הוא לא הכניס את עצמו לשיחה, לא ניסה להנחות אותה. רק שם.
רוי נאנח, עיניו היו חסרות ברירה. הוא לא ידע איך להתמודד עם מה שאני שואלת. "אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו," הוא אמר, והייתה לו תחושה של התחמקות. "זה לא הזמן המתאים."
הוא היה כל כך מובן, כל כך לא מובן. הרגשתי איך כל התסכול שלי מתחיל לבעבע. למה הוא לא יכול פשוט לשתף אותי? מה קשה כל כך בלהגיד לי את מה שהוא לא רוצה לדבר עליו? הוא הרי יודע, הוא כבר יודע את מה שאני לא יודעת.
אבל לא. הוא לא היה מוכן.
"מה אתה מנסה לומר לי?" כבר לא יכולתי להסתיר את הכעס שנכנס לי לגוף. "תסתכל עלי ותגיד לי את האמת. אני לא מבינה מה הסיפור. אני לא מבינה למה זה כל כך קשה''
היה שקט רגעי, ואז עומר, עדיין בשקט, שבר את הדממה עם מבט ממוקד ברועי. רועי חזר להימנע – הוא לא רצה להסתכל על עומר, הוא לא רצה את הלחץ הזה. אבל עומר לא אמר כלום, הוא רק עמד שם, מביט ברועי, כאילו ממתין, ממתין שיבוא הרגע שבו הוא יגיד לי את מה שאני לא יודעת.
רוי רצה להימנע, רצה להחזיר את השיחה לשם אחר. "תשמעי," הוא התחיל בניסיון להשתנות, "באמת, בואי נדבר על משהו אחר עכשיו, זה לא הזמן. אני מבטיח לך, אמה, נדבר על זה בהזדמנות."
הייתי חסרת סבלנות, אני לא יודעת איך לתאר את זה – כאילו כל העולם שלי יושב על קצה, והם פשוט לא מוכנים לדחוף את הדלת הזאת קדימה. רציתי לדעת, עכשיו. אבל הם לא היו מוכנים להוציא את זה, ואני, אני לא ידעתי מה לעשות עם כל זה.
הדממה בין כולנו הייתה מבהילה. עומר לא אמר כלום, פשוט שותף. כל מילה שיצאה מפיו של רועי הייתה מנוגדת למה שאני רציתי לשמוע. הם ידעו את מה שאני לא יודעת, הם מסתירים את זה ממני, ואני רק עומדת שם, מחפשת את הדרך להבין.
"אתה חייב לספר לי," אמרתי, הפעם בקול שקט. "אתה לא יכול לשתוק כל הזמן הזה. אני לא מבינה."
עומר לא אמר שום דבר. הוא היה שם, בשקט, רק מחכה.
רוי הסתכל עלי, ואז על עומר, וכאילו שתק. הוא לא ידע מה לעשות עם כל הלחץ הזה, לא ידע איך להסביר את כל מה שנשאר בתוכו. בסופו של דבר, הוא שתק. פשוט שתק