פרק 4

150 21 2
                                    

אמבר
יום למחרת אני ברכב עם מייקל. אנחנו אחרי הלוויה של אימא שלי שהייתה ממש קשה לי.  ההלוויה הייתה מצומצמת. רק האנשים הכי קרובים לאבי היו שם. העיניים שלי נפוחות מבכי ואנחנו בדרך לאחוזה. הטבעת אירוסין על האצבע שלי מרגישה לוהטת כאילו היא רותחת והיא תשאיר כוויה על האצבע שלי. אני מתה להוריד אותה ולזרוק אותה על הריצפה ולדרוך עליה כמו שהייתי רוצה לעשות לגבר שנתן לי אותה.
"את בסדר?" שואל מייקל לצידי.
"בסדר גמור, זה היום הכי כיף בחיי." אני נוטפת ציניות.
"אני אתעלם מההערה שלך, רק הפעם, כי אני מבין את העצב שלך."
"ראיתי איך אתה מבין אותי, סוגר עסקאות עם האנשים של אבא שלי, שהאדמה בכלל עוד לא התקררה מהיום שרצחת אותו."
"אבא שלך לא מעניין לי את הביצים, כמו ששמת לב. רק חיכיתי ליום שהוא ימות. לעומת זאת אני מזדהה עם הכאב שלך למות אימך, אל תתגרי במזל שלך כי גם לסבלנות שלי יש גבול."
"מה שתגיד." אני אומרת אין לי כוח להתווכח איתו, אני מותשת ויש עכשיו את הניחום אבלים באחוזה שבה היא נרצחה בידי החיילים שלו, או אפילו הוא בעצמו רצח אותה, ששם אצטרך להעמיד פנים שאנחנו מאורסים, וזה לוקח ממני את כל הכוחות. הרכב חונה הוא יוצא קודם ומושיט לי את ידיו. אני לוקחת אותה בלת ברירה ונותנת לו להכניס אותי לבית, להפתעתי הכל מתוקתק ונקי, מלצרים ממלאים את השולחנות באוכל, יש תמונה יפה של אימי בכניסה וזה גורם לדמעות חדשות להיווצר בעיני. היה יכול להיות לנו סוף אחר. עכשיו אני לבד בעולם, כל המשפחה שלי מתה, רק אני נשארתי, ואם אני רוצה להמשיך לחיות אני חייבת לברוח. מייקל מניח יד על הכתף שלי הציע נחמה מזויפת.
"אני בסדר." אני אומרת ומתרחקת מידו כמו מאש. " אני הולכת להתרענן." אני אומרת וממהרת לחדר האמבטיה. אני מרגישה משהו הולך אחרי. זה הגבר שהיה בפנטהאוז הוא נצמד עליי ולא עזב אותי עוד בבית קברות. אני נכנסת וסוגרת את הדלת הראשית. הוא פותח אותה.
"אל תסגרי את הדלת."
"אבל אני רוצה להתפנות." אני אומרת. הוא נראה אבוד לרגע.
"אוקיי, אני שם שעון חמש דקות, אם את לא פותחת את הדלת אני פורץ אותה."
"זה הכרחי?"
"את מעדיפה שאני אקרא למייקל?"
"לא." אני מייד אומרת.
"אז חמש דקות." הוא אומר וסוגר את הדלת. אני נכנסת מי להתפנות, כולי בלחץ שהוא לא יפרוץ אותה. כשאני מסיימת אני בכוונה לא פותחת אותה, רוצה לראות כמה זמן יש לי עד שהוא באמת יפרוץ את הדלת, כשאדע בזמן אמת כמה זמן יש לי לברוח. דפיקה על הדלת, אני מתעלמת ממנה. "אמבר תפתחי את הדלת." אני לא עונה לו, ושוטפת פנים. לאחר דקה הוא נותן בעיטה חזקה והדלת נפתחת. אני מרימה אליו את עיניי, כשהפנים שלי נוטפות מים.
"אמרתי לך שאני צריכה כמה דקות."
"למה לא ענית לי?"
"כי שטפתי את הפנים." אני עונה לו וממשיכה בשלי. פאק אין לי זמן בכלל שש, שבע דקות גג. אני לא אספיק להתרחק לשום מקום.
"למה אתה לחוץ?"
"פעם הבאה תעני לי."
"אתה מפחד שאצליח לברוח?"
"זה משחק בשבילך?" הוא עונה לי.
"ממש לא! זה החיים שלי." אני צועקת עליו.
"ואז גם החיים שלי, אז אל תשחקי בהם." הוא אומר לי.
"אני מציעה לך לבקש החלפה." אני אומרת ומנגבת את ידיי והפנים, זורקת את המגבת לסל.
"למה את מתכננת לברוח?" שואל מייקל מהכניסה.
"אולי או אני בטוחה שהארוס האמיתי שלי יבוא לקחת אותי." אני אומרת לו ומתקרבת לכניסה. הוא זז לי מפתח הדלת, אני יוצאת.
"לא הייתי בונה על זה." הוא לוחש לי, אני מסתכלת עליו, וממש בא לי להוריד לו סטירה, אבל מוותרת על הרעיון ופשוט יוצאת לסלון אני מרגישה את הנוכחות שלו לצידי. אנשים כבר התחילו להגיע. מתקרבים אליי.
"משתתף בצערך."
"תודה." אני עונה לכל אחד ואחת. ומתיישבת בסלון. מייקל ממשיך ללכת ונעמד ליד האח עם החיילים שלו.  אחד הבכירים של אבי מתקרב אליי. אני עומדת, היא מנשק אותי על הלחיים.
"איך את ילדתי?"
"בסדר."
"הוא מתייחס אלייך יפה?" הוא שואל, במטי נודד בחדר ואני נעצרת על הגבר המדובר. מייקל מסתכל עלינו.
"מה זה משנה? אם זה הוא או מישהו אחר?" אני עונה.
"את צודקת זה לא משנה, כי אם זה לא מייקל זה היה אריק, ואם זה לא הוא זה יהיה גבר אחר שרוצה לרשת את אבא שלך."
"בדיוק."
"גברים לא חושבים עם הראש שזה מדובר במין השני, את חכמה תנצלי את זה לטובתך ויהיו לך חיים יפה."
"תודה על ההצעה." אני אומרת לו בנימוס, אין לי כוח לחפירות שלו אני לא מתכוונת לנצל כלום. אני מתכוונת לתכנן את הבריחה שלי ולעוף מכאן. פתאום נהיה שקט, אני מסתובבת לכיוון הכניסה ורואה את לוגן, הגבר שהרס לי את החיים, הגבר שרצח את ההורים שלי. הלוואי וימות. הוא צועד בביטחון למייקל ולוחץ לו את היד, הוא שואל את מייקל משהו והעיניים שלו מסתובבות על האנשים בחדר עד שהם נוחתות עליי.
צמרמורת עוברת לי בגוף. הוא שונא אותי אני מרגישה את זה בכל תנועה שלו, הוא מעדיף אותי מתה זה בטוח, אבל הוא צריך אותי, כדי שיהיה לבן דוד שלו נוח וקל להשתלט על העסקים של אבא שלי. זאת הסיבה היחידה שאני חייה. אני לא משלה את עצמי לרגע. אני חייבת לברוח מכאן. הוא כאן כדי להראות את תמיכתו במייקל ובעצם לבסס את מעמדו של מייקל, שלא יצוצו לאף אחד רעיונות להשתלט על בארגון של אבא שלי. אפילו תמונה שלו לא הסכימו לי לשים כי שום דבר לא נשאר מהתרסקות המטוס הוא התפוצץ ונשרף עד אפר. מייקל מסמן לי להתקרב, ואני מתפתה להמרות את פי בכוונה, וזה מה שאני מחליטה לעשות אני מסתובבת לכיוון השני ונתקלת בחייל הדפוק שלו.
"מייקל קורה לך." הוא אומר לי, ואין לי ברירה אלא להסתובב וללכת לכיוון מייקל לא בא לי לעשות כאן סצנות מיותרות.
"כן? אני יכולה לעזור לך במשהו?" אני אומרת כשאני מתקרבת לגברים.
"לא ארוסתי היפה, רציתי שתגידי שלום לבן דודי."
"אני לא מדברת עם הרוצח של ההורים שלי." אני אומרת ומישרה אליו מבט.
"תתנצלי עכשיו ואל תנסי אותי." אומר לי מייקל.
"אין צורך בן דוד יקר. אני רצחתי רק את אבא שלך." אומר לי לוגן.
"זה מה שאתה אומר." אני עונה לו.
"לא אמרת לי שיש לה נטיעות אובדניות." לוגן אומר למייקל.
"אין לי, אני פשוט יודעת שלא תהרוג אותי, כי אתה צריך אותי כרגע." אני עונה לו.
"גם יפה וגם חכמה. זכית בן דוד יקר." הוא אומר בציניות למייקל שמסתכל עליי עם רצח בעיניים. לא אכפת לי איזה עונש הוא ייתן לי, זה שווה הכל. להגיד ללוגן בדיוק מה אני חושבת עליו.
פתאום סטפן לוחש משהו למייקל, וכך גם עושה גבר שקרוב ללוגן, הוא מחליף מבט עם מייקל. משהו קורה פה. לפתע הדלת נפתחת והארוס שלי, אריק צועד אל תוך החדר עם חמישה חיילים שלו. כל הגברים בחדר נמתחים והשומרים מניחים ידיים על האקדחים, הולך להיות כאן מרץ דמים עכשיו? אני מתחילה לפחד. בעצם אין לי ממה. אין בחדר הזה אף אחד שאכפת לי ממנו, אולי אפילו זה טוב לי שיתחילו לירות אחד בשני, כך אצליח לברוח. אולי אפילו אריק יצילח איך שהוא לקחת אותי איתו ואז אני אברח ממנו, הוא בטח לא יחזיק אותי בתור אסירה.
"שלא תעזי לעשות לי פדיחות. את צודקת אני לא אהרוג אותך אבל אני כן ירה לך ברגל או ביד. הבנת אותי?" לוחש לי מייקל.
"כן." אני עונה. הוא ירה בי אין לי צל של ספק, לכן אני לא מתכוונת לעשות לו בעיות, אני כבר אמצא דרך אחרת לברוח ממנו.
אריק צועד אלינו, ראיתי אותו פעם אחת והוא היה נראה לי מבוגר, אבל עכשיו באור יום, אם החיילים שלו לצידו והוא נראה לי קשוח וסמכותי, אפילו מאוד אמיץ להיכנס לכאן ככה כשהוא יודע שהוא במיעוט, זה מושך מאוד. אני מגלה על עצמי שגבר סמכותי ומאיים לגמרי עושה לי את זה. פתאום אני מוצאת את הפאות שמאפירות מעט סקיסיות. נראה לי התחרפנתי סופית.
"מה אתם עושים כאן?" אריק שואל את מייקל ולוגן.
"זה הבית שלי ושל ארוסתי." אומר מייקל ומרים את ידי עם הטבעת ומנשק אותה.
"היא הובטחה לי. היא הייתה על מטוס בדרך אליי שחטפת אותה."
"היא נראית לך כמו חטופה?" שואל מייקל. אני לא מעיזה לדבר. כי מייקל איים עליי שירה בי, ולא בא לי להסתכן.
"אבא שלה הבטיח לי אותה, והיא חוזרת איתי." הוא אומר ומושיט לי את ידו.
"על גופתי מתה." אומר מייקל ומתקרב אל ידו המושטת. אולי אני צריכה להתחיל לחפש לאן לברוח. שני הגברים דומיננטים האלו הולכים לירות אחד בשני.
"אם זה מה שצריך לקרות כדי שהיא תבוא איתי אז..." אריק מתחיל להגיד.
"אני לא מציע לך לסיים את המשפט הזה כי זה איום על ראש הארגון שהוא גם בן דוד שלי, אז אני מציע שתשקול טוב את המילים הבאות שיוצאות לך מהפה." אומר לוגן.
"היא הובטחה לי. השטח הזה היה אמור לעבור אליי."
"שינוי בתוכניות." אומר לוגן. "עכשיו היא מתחתנת עם מייקל והארגון עובר לידיו, יש לו את הגב שלי, וכל מי שיתנגד לו ימות. ניו יורק שייכת למשפחת אוונס." אומר לוגן.
"מה חשבת שיקרה? שתיכנס לכאן תדרוש את הבחורה ופשוט תשתלט על העיר שלנו? מה אתם אוכלים שם בבוסטון?" אומר מייקל בלגלוג.
"הם אוכלים סרטים." אומר סטפן ומתחילים גיחוחים.
"אתה רחוק מהבית, אני מציע לך להסתובב ולחזור הביתה." אומר מייקל באיום מפורש.
"אבל קודם תברך את הזוג, הם יתארסו." לוגן נוגע באקדח שלו. אריק מסתכל מסביב והוא מבין שאם הוא לא מברך אותנו, הוא ימות מיד, זה אפילו לא כוחות. מה הוא חשב לעצמו שהוא נכנס לכאן ככה? זה לא אומץ אני חוזרת בי זה טיפשות טהורה.
"מזל טוב." הוא אומר, מסתובב והולך.
"איזה מטומטם, הייתי מת לדפוק לו כדור בראש." אומר מייקל.
"כן, קיוויתי שהוא ימשיך לאיים עלייך כדי לשלוף עליו את הנשק." עונה לו לוגן. 
"טוב בוא נסיים את היום הזה." אומר מייקל ומסמן משהו לסטפן, שמחזיר לו הנהון ומתחיל לעבור ליד האנשים של אבא שלי, הוא אומר להם משהו והם הולכים לכיוון המשרד של אבא. "אמבר חצי שעה אנחנו הולכים, את יכולה לעלות לחדר שלך לקחת דברים."
"אני אשאר כאן עוד קצת ואז יעלה."
"בוס, כולם ממתינים לך." אומר סטפן למייקל.
"אני לא אתעכב," אומר לי מייקל.
"אתה יכול להתעכב, זה לא שאני ממהרת לכלא שממתין לי בבית שלך." אני אומרת לו. הוא לא עונה לי והולך. סטפן נשאר, ברור כמה צפוי. אני יוצאת מהסלון והולכת למטבח. אני מתיישבת על הדלפק הגדול סטפן עוקב אחרי אבל שומר על מרחק. אני אוכלת מהאוכל של הקייטרינג. הוא ממש טעים או שאני ממש רעבה.
הדלת נפתחת ונסגרת אנשים ממשיכים להגיע ולהביע את תנחומים.
"היא בטוח פה." זה הקול של סמנתה
"בואו נחפש אותה." זאת טיילור.
"אולי היא בחדר שלה." אני שומעת קולות מוכרים.
"אולי היא במטבח?" אומרת קירה ואז אני רואה אותן. קירה סמנתה, טיילור, איב ואנבל.
"היי בנות." אני קמה ומחבקת את החברות שלי ודמעות יורדות שוב מעיניי.
"איך התגעגעתי אליכן כל כך!"
"איך את?" שואלת סמנתה.
"לא טוב." אני עונה.
"ברור, איזו שאלה מפגרת." אומרת לה קירה.
"סליחה לא התכוונתי." אומרת סמנתה.
"בואו נשב כאן, לא רוצה את העמולה שבסלון." אני אומרת ואנחנו מתיישבות סביב האי במטבח, אני מוזגת לעצמי מים מהקנקן על השולחן.
"ה נכון מה שמספרים בחדשות?" שואלת קירה.
"שהמטוס של אבא שלי התרסק? ו... שאמא שלי... מצאו אותה מתה בבית, חושדים, שאבא שלי רצח אותה וברח עם המאהבת שלו? כן זהה נכון." זה מה שמספרים בחדשות. אבל אני לא אספר להן את האמת. שלוגן או מייקל או מי מטעמם שרצח אותה ואת אבא שלי.
"זה נורא!" אומרת איב.
"מסכנה שלי, אנחנו פה בשבילך." קירה.
"מה עם האירוסים? את מתכוונת להמשיך עם זה?" שואלת איב.
"אני לא יודעת ..." אני לא רוצה לפתוח את זה עכשיו.
"איפה הסבא הזה עכשיו?" שואלת איב ומתכוונת לאריק.
"היה כאן, הוא הלך."
"להחליף חיתול?" אומרת איב.
"משוגעת," אני אומרת בצחוק. בפעם הראשונה אני צוחקת.
"תזכרי שחיתולים את מחליפה רק לילדים שלך!" אומרת איב.
"די! אני לא יכולה איתך." אני צוחקת שוב
"אבל עכשיו ברצינות את לא חייבת לסבא הזה כלום עכשיו, אם את לא רוצה תבטלי את החתונה." אומרת לי איב. אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל, הן לא מכירות את המשפחה שלי. הן לא יודעות כלום על העולם התחתון שאבא שלי היה מעורב בו, הן חושבות שאבא שלי מיליונר שידך אותי למישהו עשיר ולא לעבריין צמרת.
"תודה בנות, איזה מזל שיש לי אתכן." אני אומרת.
"מתי את חוזרת ללימודים?" שואלת טיילור
"לא יודעת אני צריכה קצת זמן לעצמי, לראות איך אני..."
"ברור, אל תלחיצי את עצמך, במכללה יבינו. תקחי לך את הזמן." אומרת טיילור.
"אני חושבת דווקא שאת צריכה לחזור מהר, את אוהבת את הלימודים ולצייר את הסקיצות המטורפת שלך. תחזרי ללימודים זה ייתן לך כמה שעות של שקט."
"תודה, אני אחשוב על זה."
"ולמה את לא זמינה?" שואלת איב. "מזל שמנהל המכללה עדכן אותנו אחרת גם לא היינו מגיעות היום."
"כי הנייד שלי נשבר." אני משקרת.
"טוב תתקני אותו מהר, קשה לי לא לדבר איתך הרבה זמן." אומרת קירה.
"זה הכי הרבה זמן שלא העלת כלום לרשת." אומרת איב.
"נכון." אני רואה את סטפן מסתכל בשעון שלו ומבינה שמייקל יצא כל רגע מהישיבה אני חייבת להעיף אותן מפה. "טוב מבנות אני עייפה מכל היום הזה, תסלחו לי אבל אני עולה לנוח." אני אומרת ונעמדת.
"ברור." אומרות הבנות. אני נפרדת מהן ועולה לחדר שלי שהוא כל הקומה השנייה. אני משאירה את הדלת פתוחה. ססטפן נעמד ליד הקיר, אני הולכת ישירות אל התיק שלי מרימה אותו ומניחה אותו על המיטה ומתיישבת. אני פותחת אותו ומוציאה את המחברת סקיצות שלי. לא ראיתי אותה כמה ימים וזה הרגיש כמו נצח, אני מציירת לפחות סקיצה אחת ביום או משפרת סקיצות קיימות. אני מחזירה אותה לתיק ומוודא שהטושים המיוחדים שלי שם, ותקיית הבדים שלי. אני סוגרת את התיק. אני הולכת לחדר הארונות, אני מוציאה את הטרולי שלי ופתחת אותה על הריצפה ומתחילה להכניס בגדים, אין לי כולם אצל מייקל ואני לא יודעת מה הוא מתכננן לעשות באחוזה. אני מפוצצת אותה בגדים ולא מצליחה לסגור אותה, אני מתיישבת עליה ומנסה להזיז את הסוגר.
"תזוז כבר." אני מדברת איתו.

המעצבת - נסיכות המאפיה 2Where stories live. Discover now