אספנית הנשמות

פרולוג- האספנית

יש שבעה מעברים, סדקים, אם תרצו לקרוא לזה כך. כל אחד מהם שונה ברוחבו צורתו והמקום אליו הוא מעביר. 'אנחנו' אחראיים על פתיחת הסדקים, והם הגשר היחידי בין העולם הזה למקום האחר, מקום אחר, שם טוב, נכון?

פתחתי באותו הבוקר את הסדק השלישי בסמטה שקטה קרוב לרחוב פיקדלי העמוס, נשארתי באיזור לונדון הקפואה בשנה האחרונה אחרי שסולקתי בחיוך מלבלב מפריז, בפריז 'שומר' אחר תפס את מקומי, שד בעל שיער ארגמני וחיוך פלרטטני, סוג החיוכים האלה שקוראים בעלות. לא תודה אדון חיוך מסריח, אתה יכול לשמור את פריז לעצמך, בכל מקרה לא אהבתי אותה.

תנועה קטנה אחת במפרק היד, כפי שאומנים מניעים את קשת הכינור על המיתרים, האוויר התמצק ורטט כמו גוש ג'לי גדול, כמו חיה המתעוררת משינה עמוקה. כשהאוויר כולו רעד ונראה כאילו יזלוג ממקומו שסע נוצר מהכלום, מעבר.

מתוך הסדק השקוף פסע גבר לבוש שחורים וחיוור עד פחד שחייך אליי חיוך קטן. הוא הרים את כובעו מראשו, קד קלות ומלמל- "רוב תודות," בקול נרעד ובמבטא רומני, הוא לא במקורו מהעולם השני, בטח רק משתמש בו במקום מסתור. גם מפלצות מפחדות לפעמים.

כשהניח את הכובע חזרה על ראשו הוא קרץ לעברי בעין אחת אדומה ומימית, עוטף היטב את כתפיו בגלימת המשי הכהה שלו ומתרחק בצעדים קלילים.  כמעט מרחף על פני המדרכות המלוכלכות בריח הגשם.

כמה שאני שונאת ערפדים! הם עושים לי חלחלה מקצות הקרניים עד לאצבעות הרגליים, יצורים נאלחים ומרירים שתמיד בוהים לי בצוואר כאילו אני הארוחה הבאה והם שוקלים האם להגיש אותי עם רוטב סויה או רק תיבול עדין של מלח ופלפל שחור.

המעבר רעד כמו פני המים בסופה, משקף קצת את פח הזבל מאחוריו ואז את העולם השני, פח זבל, עץ עירום וריק מעלים, פח זבל, מדרכה מרוצפת, פח זבל, עמוד תאורה עשוי מתכת.

מלמלתי משהו על כך שמציקים לי בשעות המוקדמות של הבוקר ונעלתי את הסדק באותה תנועה של מפרק היד, מי יודע מה יקרה עם אשאיר אותו פתוח, אפילו רק לשעה אחת.
חתול רחוב שישב על פח האשפה נשף עליי, גבו מקושת כלפי מעלה ואוזניו משוכות לאחור בזעם, צמודות לראשו, נשיפתו הזכירה לי נחש.
"על מה נראלך שאתה מס'תכל?" צרחתי לעברו, והוא החליק מפח האשפה ונחבט במדרכה השבורה, מסתלק משם במהירות הגבוה ביותר שרגליו הרשו לו.

לפעמים אני שונאת חתולים יותר מערפדים, בעלי חוש מרגיז לזהות מעברים ולדחוף לתוכם את האף שלהם. כלבים מרגישים זאת גם, ונובחים את החיים שלהם החוצה ברגע שהם מריחים מעבר. אבל הם לפחות מקפצים לעברך בקשקושי זנב אם יש לך ריח של אוכל.

 כל החיות מבינות את משמעות הסדק, פתח חדש למקום אחר, מקום אחר לגמרי, והם לא מראה שכיח בעולם השני, חתולים ועכברושים וכלבים, הכרתי פעם שד שאסף כל חתול רחוב שראה אבל אני די בטוחה שהוא בסוף פשט את עורם והכין מעיל אבל לא נשארתי מספיק כדי לשאול אותו שאלות על זה.

אני מעדיפה חתולים פשוטי עור ולא אנשים פשוטי עור, בסך הכל לא באמת אכפת לי מהיצורים הטיפשים והמנוונים האלה, עיוורים לסביבה וליקום סביבם, עסוקים במלחמות פנימיות ושנאת חינם, הנשמות שלהם הם הבזבוז האמיתי.

הו הנשמות, הדלק של הסדקים והעולם מעבר וכל יושביו, נשמות ופחד. אתם וודאי זוכרים את התקופה האפלה, שמפלצות שכנו מתחת למיטה שלכם, ואנשי הזאב ארבו ביערות, הקרבות היו מדממים, האגדות פרצו והקיום היה בסכנה. עד שבעלי האינטלגנציה הגבוה קבעו חוקים, לצערם, הם אלו שנאלצו לאכטף את החוקים האלה.

השדים, שומרי השערים ואוספי הנשמות, בעלי העבודה המלוכלכת. לא כולנו יכולים לפתוח שערים, ואלה שכן מוערכים ושנואים באותה מידה, השאר רק מלכלכים את הידיים.

לרוב הם רק מבקרים בהלוויות, כמתקיני הקברים, כצופים דוממים, מפתים את הנשמות לברוח מהגוף הריק. בזמני מחסור הם מעודדים אותם לצאת מגופים נושמים. מכתימים את הידיים בדם סמיך ובלתי ניתן לשטיפה.

החיים האלו כבדים אבל אלו הם, ובנתיים, הכל עובר חלק.

טוב, חוץ מהטעות הקטנה שנקראה מארק ווטסון.

הטעות המרגיזה בעלת העיניים היפות שנקראה מארק ווטסון.