אני חושבת שפעם היה לי דם בוורידים, חמים ופועם, אבל הוא הרגיש כמו עופרת בשניות האלו. סמיך, כבד יותר מהעולם כולו. הרעש שיצרתי לא דמה לשום דבר, לא ליללת חיה ולא לצעקה אנושית, היא הייתה לא כלום, בדיוק כמו שאני הרגשתי.
מצאתי אחיזה במרצפות ונוריתי קדימה כמו חץ מקשת מתוחה מידי, עורפי כפוף וקרניי מבזיקות קדימה.
אבחה אחת, משיכה כלפי מעלה, ידיה של אימא מיהרו לתפוס את כתפיי אבל זה היה מאוחר מידי. הן שכנו עמוק בתוך גופה, עקומות, חדות בתוך בשרה הרך. העולם שלי הזדעזע לימין ולשמאל אבל בכל זאת קרסתי על הברכיים, מושכת את הראש כלפי מעלה.
שני הקצוות נשברו ברעש גדול אבל יחד אתם רוב חלקיה של אימא.
לא שמעתי צעקה, אולי מהחשבה שלא אפגע בה, אולי בגלל העובדה שברגע שהבינה מה קרה תלשתי כבר חצי ממנה וליבה הפסיק לפעום. אתה לא יכול לבכות כשאתה מת.
דמה היה בפי והוא היה מר.
על ברכיים וכפות ידיים לחוצות לרצפה מצאתי את מארק, מושכת את ראשו לחיקי ומחפשת את הקעקוע המחומש על העורף. שמעתי את תחילת הקריאה של סרפינה, קוראת לשומרים, לארקנה, אבל כשגופו בטוח בידיי, נעלמתי מהעולם ההוא לתמיד.
נוחתת כשהפנים קודם לתוך האספלט בעולם האנושי והמלוכלך, ממהרת לעבור לכריעה ברגליים אנושיות וחיוורות וחסרות תועלת. הן היו יחפות ומטונפות ושבורות ציפורניים ונראו כל כך נורא כשראשו הרפוי של מארק נשען עליהן.
צווארו עקום בצורה מעוותת, פניו חיוורות ועיניו הגדולות פעורות וחסרות ברק.
שני העולמות שחייתי בהם קרסו אחד על השני כמו בניין קלפים ונקברתי מתחת להריסות. מושכת אותו קרוב אליי ומתאגרפת סביבו כמו כף יד, מתנודדת קדימה ואחורה שהוא חבוק בידיי ואורות המכוניות חולפים על פניי, צופרות, משפריצות שלג מלוכלך לכל מקום.
אף אחד לא עצר את הסתחררות חייו בשביל זוג יצורים שבורים ששכבו בצד הדרך.
לא בכיתי, לא, זו טעות לתאר זאת כך. נשברתי. דמעותיי זורמות כמו מים וידיי רועדות כל כך עד שנאלצתי לנעוץ ציפורניים בחולצתו המקומטת כדי לא לאבד שליטה מוחלטת על שריריי. יללתי, מברישה שיער מפניו-
"מארק, מארק אתה עדיין איתי." לחצתי כנגד כתפיו, מחכה לתנועה שייצור, שיבכה, שינשום.
אבל חזו נשאר דומם, מפיו הוורדרד לא יוצא או נכנס אוויר.
"מארק, מארק תתעורר, בבקשה תתעורר!" עברתי לניעור אלים אבל גם זה לא עזר. רק גרם לראשו להתנודד באותה צורה איומה.
לבסוף רק שקעתי בתוך צד כתפו, מיבבת ונחנקת בדמעות של עצמי.
"אני מצטערת, אני מצטערת, אני כל כך מצטערת."
YOU ARE READING
אספנית הנשמות
Roman d'amourסאמניס היא לא מהעולם הזה, במובן הפיזי. מפלצת בגוף אנוש בעלת נפש רעועה שנקלעה לבעיות בני האדם, אסור היה לה להיקשר או לפתח קשרים אל המקום הזה, אבל לסטודנט לאומנות חסר טאקט בשם מארק הייתה דעה שונה בעניין הזה. *מכיל תכנים מיניים, אלימות, וקללות- אופס
