אספנית הנשמות

פרק 14- שיעורים בסקרנות

 אני מצטערת מאוד מאוד על ההפסקה הענקית, המוח שלי מרחף לעוד סיפור שאני מתחילה לבסס עכשיו, אבל- בדיוק התחיל החופש, זה אומר שהפרקים יגיעו הרבה יותר מהר!

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

עמדתי כמה דקות בגשם, בוהה בגרגויל ואז משפילה מבט לכפות רגליי היחפות. הן החווירו בקור ששרר בחוץ ונראו כמו רגלי גוויה אז קימטתי את האצבעות בעווית קלה וניסיתי להחזיר אליהן את הדם. מפלץ האבן לטש בי מבט אחרון בעיניו העכורות ואז הסתלק משם במשק כנפיים.

הרמתי את סכין הזהב הקלה ובחנתי אותה באצבעותיי, מעבירה אצבעות על העיטורים העדינים, מתקדמת לקצה המרפסת ורוכנת מעל המעקה הרחב. הכניסה לבניין הייתה מלאה באנשים, אבל המרפסת פנתה לצד מרוחק יותר, וממש מתחתיה היה אוסף של פני זבל גדולים. מתחתי את היד וזרקתי אותו בכל הכוח מטה. מתכת הפח צלצלה כשהזהב פגע בה וחתול מבוהל אחד צווח וברח בריצה מהאזור המלוכלך.

"סאם?"

הקול נשמע עמום, מרוחק. דלת הזכוכית חרקה כשמישהו דחף אותה לכדי סדק.

סובבתי את ראשי מעבר לכתף, פניו של מארק הציצו מבעד לדלת וגבותיו כבדות מדאגה. תחושת הילדה הקטנה והנזופה עוד לא הרפתה מקרביי אבל נדחקתי לתוך הדירה, שערי דבוק לעורפי ועיני מתחמקות מעיניו של מארק.

"את רוצה בכוח להתקרר? למה יצאת החוצה?"

"רציתי לנשום אוויר."

"באמצע סופה?"

סוף סוף הרמתי את מבטי מהרצפה, נועצת מבט אדיש בפניו הלחים. היה לו ריח של קצף גילוח וידיו לא הפסיקו לסדר את המגבת הקשורה למותניו. עורו היה סמוק מחום המים והוא כופף את ראשו לעברי- ידיו ממהרות לתפוס את כפות ידיי וללכוד אותן באגרוף. נשימתו החמה על צווארי, מצחו נצמד ללחיי.

"ידעתי שאת משוגעת מאז שהסברת על הצל ההוא, אבל לצאת החוצה בגשם זה כבר ממש חמור." הוא פלט חצי צחקוק והרגשתי את שפתיו מתקמרות על עורי. החמימות שלו כנגד הקיפאון שלי, זה גרם לידיי לרעוד. מארק לא פספס את הרעד ההוא, ולקח אותו בתור תגובה חיובית. למרות שלא הייתי בטוחה אם זאת תגובה שלילית בכלל.

"ועוד בחולצה בלבד." קולו נטה נמוך לגוון שעוד לא שמעתי, כמו גרגור של חתול. הוא לא ידע ששנאתי חתולים.

אצבעותיו עזבו את ידיי ונחתו על המותן ומשם גלשו מטה כמו טיפות מים אל פנים הירך, הפעם היו פרפרים בתחתית הבטן, דגדוג שגרם לי לקפוא ולנשימה להיתקע בגרון. מארק חייך והתקרב אבל כשקצות אצבעותיו טיפסו למעלה עוד יותר התרחקתי והסמקתי.

"אני יכולה להשאיל בגדים? אני אלך להתקלח."

החיוך הממזרי לא ירד משפתיו אבל הוא הנהן "הארון שלי הוא גם הארון שלך."

גנבתי לו בוקסרים וחולצה שחורה אחת עם הדפס דהוי של להקת הביטלס ונמלטתי לשירותים, מנסה להטביע את המחשבות בשמפו. חודש. היא נותנת לי חודש. בזמן ששפשפתי את זרועותיי עד שצרבו הלב שלי האיץ, היא רוצה שאהרוג אותו לפני שהיא תעשה זאת, זה אומר שלא יהיו עוד צללים מוזרים ומאיימים. אבל זה אומר שבסופו של דבר הוא יתגלגל אל בין טלפיה של אימי. והיא גרועה יותר מכל צל.

אני לא אתן לה. לא. היא יכולה לשלוח כמה סכינים שהיא רוצה.

התנגבתי במהירות והתלבשתי במעט הבגדים שהיו לי, סופגת את השיער במגבת ומביטה במארק שהביט בי בחזרה. או שבכלל לא הסיט את מבטו.

"חבל שהתלבשת כל כך מהר." הוא אמר ולא יכולתי שלא שים לב לעובדה שהוא עדיין היה במגבת.

"חבל שלא התלבשת, אתה יודע, יהיו לך את הסימנים המוזרים של המגבת על התחת." התיישבתי על המיטה, מותחת את הרגליים.

"אין לי בעיה להוריד אותה."

"אין לי בעיה שלא תוריד אותה."

"שעתיים זה הרבה זמן לאכול ארוחת צהריים."

"נכון."

"אז אולי אני אוריד אותה."

וכך הגעתי למיטתו בפעם השנייה באותו היום, כמו בת עשרה מאוהבת עד הגג. זאת לא הייתה בדיוק אהבה. או שכן?

התלבשתי שוב, אכלנו פסטה ברוטב עגבניות שמארק בישל לפני יומיים ואז סתם ישבנו במטבח בזמן שמכונת הכביסה ברברה והתערבלה בחדר הסמוך. הוצאתי את סכין הכסף לפני שדחסתי את הג'ינס למכונה כמובן, ומאז מארק לא הפסיק ללטוש בו עיניים.

הוא רצה לשאול. וגם לא רצה לשאול.

"אם נלך לאוניברסיטה שוב, הצל ההוא יחזור?"

נשימה עמוקה.

"לא, הוא לא יחזור."

"את בטוחה?"

"לא."

חיכינו שהמייבש יפסיק לנהום והוספתי לבוקסרים והחולצה סוודר, חזייה וג'ינס, נועלת את המגפיים ביציאה מהדירה. הלכנו ברגל לאוניברסיטה, מצטופפים מתחת למטרייה זעירה. התחילו כבר בסידור ליל כל הקדושים, וכמה ציורים של דלועים שטניות חייכו אליי מבעד לחלונות הראווה.

ומארק הגניב את זרועו שתעטוף את כתפיי, ובהליכה הקצרה חיככתי את פניי בצווארו.

והקעקועים דממו.

וזה כלל לא הרגיש כמו השקט לפני הסערה.