אספנית הנשמות

פרק 19- דממת אלחוט

"מה אם כל העולם בתוך ראשך,

רק המצאה שלך?

כל השדים והאלים שלך,

כל המתים והחיים,

ואתה לגמרי לבד?"

- בדיוק במקום אליו שייך, NIN

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

בין גיחות אקראיות לשירותים כדי להקיא כלום וסיוטים על תינוקות מעורפלים בתוך עריסות רפאים חייתי את השבוע הקרוב, פעמיים ביום מתיישבת ברצינות תהומית מול הטלפון ומחייגת את המספר של מארק, מפתלת את חוט הטלפון באצבעות חיוורות ומושכת את רגליי תחתיי.

צלצול אחד, שניים, עשרה, ואז דממת אלחוט.

היה חלק עוקצני במוחי שהזכיר לי שזה לא נועד לקרות, סדרת טעויות, שלי בעיקר, שיצרו את הסיבוך הזה. יצאתי מהסדר הקבוע של להשתמש ולזרוק, אולי בגלל העובדה שלא הגעתי למיטה שלו ביום הראשון שנפגשנו אלא הצלתי את החיים המזורגגים שלו. מארק המזורגג.

ככל שהזמן עבר הכאב הפך לזעם, תחושה לה הייתי רגילה וברחתי אליה ברגע שיכולתי. הרכות בה התרפסתי על מארק הייתה חד פעמית, חריגה מהנורמה. סמאניס הייתה קרירה ומחושבת, כועסת, נושכת, אם יש חשש לבעיה, לא מתכרבלת ומייבבת כמו כלב חבוט על רגליו של גבר ובוכה עד שנגמרות לי הדמעות.

טוב, אולי כן בכיתי.

נאלצתי לקנות מגפיים חדשים, כי הישנות, שתפסו את צורת רגלי, נותרו יתומות וקרועות בסמטה ליד הבר. ובאותה הזדמנות של גרירת הרגליים החוצה קניתי כמה שיותר צנצנות חמאת בוטנים ותירס שהתקציב הזעום נתן לי. כשהייתי פותחת את השערים כל חודש היה כסף חדש על השולחן. לא שאלתי מהיכן הגיע, ולא באמת היה לי אכפת כל עוד יכולתי לקנות מספיק אוכל שיחזיק אותי חיה למשך אותו החודש הספציפי הזה.

אלה היו השטרות של החודש שעבר ומיינתי אותן בעצבנות תוך דאגה בפעם הראשונה בחיי שקעקועי לא צרבו כבר זמן כה רב. לא היה מארק שיפעיל את חיי, ולא היו שערים שימנעו ממני את חיי כך שלאכול נעשה פתאום הרגל קבוע בשגרה. וזאת קצת בעיה כשאין לך כסף. זוג עיניי הדיו רק החזירו לי מבט אדיש, מטושטש. ובדרך חזרה מהחנות עברתי לצד אחד מהפתחים היותר קרובים לדירתי, הססנית.

כשהרמתי את היד ופיתלתי אותה באוויר החלל רק לעג לי ולא יכולתי להרגיש את המוצקות של המעבר. האוויר לא הפך נוזלי ופתח את השער לביתי, הוא לא התמצק ולא נפער, הוא פשוט נותר כמו שהוא. לטשתי בפח הזבל מבט קודר ושאפתי את האוויר הקפוא לכמה דקות עד שחזרתי לדירה בחוסר רצון. מובסת.

מארק עזב אותי, וגם העולם הקודם שלי. והתחושה הייתה כמו לצוף בחלל חשוך. לא מצאתי אף קיר לדשדש ולגעת בו וגם לא רצפה. רק חוסר וודאות.

לאחר ההכרה להתכרבלות יום-יום עם אדם נוסף, לשלב אותו בסדר היום ולשאוף את חייו לתוכך, הבדידות צרבה ונדחקה לתוך כל הפינות בדירתי, והן החזירו לי את המילים שאמר ואת תווי הבהלה בעיניו. הקירות יללו אליי בהאשמה, שוב ושוב ושוב.

חוזרות על אותן המילים, אותה הדרך בין השירותים אל המיטה ובין המיטה אל המטבח. אותה המחשבה; הפעם אני לא אצליח להתאפס. תמיד הייתה לי את הבריחה, את המטרה לטפל בשערים הללו ולרצות את אימי. לאחר מכן היו לי את חייו של מארק לדאוג להם, ולהרפות סוף-סוף, ולתת לו את המושכות כדי שהוא יבחר את החיים שלי ושלו גם יחד. אבל זה נעלם. הכל נעלם.

ולמה אני אדאג עכשיו? לקירות?

התחלתי להסתובב בלילה, מחפשת את היצור שהצליח לחצות את השערים בעזרת השד שלקח על האזור הזה פיקוד. אפילו לפגוש את ג'ושוע היה שיפור אבל הוא לא נראה בשום מקום. התביישתי מכדי להראות את הפנים באוניברסיטה בה מארק למד אז הסתפקתי בברים באזור.  הרי הפושע תמיד חוזר אל זירת הפשע כדי ללקט שאריות.

לא צל ולא אור, לא ג'ושוע ואפילו לא ערפדים מסריחים, כאילו כל הדברים הקשורים אליי בשורשים הישנים והעמוקים ביותר פשוט התרחקו ממני. כזוג מגנטים בעלי קוטבים שווים הדוחפים את עצמם זה הרחק מזה. ככל שחיפשתי את הפחד הפחד התרחק ממני.

חזרתי בשלוש לפנות בוקר לדירה, לא טורחת להחליף בגדים ונדחסת לתוך המיטה עם המעיל והג'ינס, חולמת עוד גרסא של סיוט תינוק הרפאים, שהחל להפוך לאט לפחות סיוט ויותר דממה מוחלטת של תת המודע שלי, בריחה מהמציאות הרודפת. הפעם ג'ושוע לא היה שם והתינוק לא בכה. הוא נראה פחות, טוב, עשוי מצל ויותר חיוור כבעל עור אמתי, אבל עיני הירחים נותרו מטרידות כמו בהתחלה. מפלחות את המציאות העמומה של החלום.

נדנדתי את העריסה, ורחצתי בקרני האור שנזלו מהחלון אבל בבת אחת כבר לא הייתי שם, חזרתי לדירה האפלה והמצחינה שלי, ממצמצת בחושך ומנסה לגשש את הדרך במיטה שלי עצמה.

הטלפון צלצל.

זינקתי ממקומי, מחליקה על גרב תועה וממהרת לקום, זוכרת תקופות אחרות בהן דאגתי לצלצול כמעט כמו בפעם הזאת. משכתי את השפופרת ממקומה, מצמידה אותי לאוזני ומסיטה סבך שיער שחור שהסתרבל על פניי.

"מי זה?"

כחכוח נייר, גרון, ואז קול אישה.

"סאמנת'ה? אני לא מזהה כאן את שם המשפחה-"

"כן, סמאנת'ה, מי זה?"

"אני מדברת מבית החולים סנט מרי, את היית ברשימת אנשי הקשר בחירום של הטלפון של אדון ווטסון, לרוב אנחנו מתקשרים להורים אבל נראה שאין כאן את המספר."

הלב שלי עלה מעלה אל הגרון, חונק ומונע מחמצן להיכנס אל ראותיי.

"חובתינו להודיע לך שאדון ווטסון עבר תאונה, ומאושפז בחדר-"

סגרתי את הטלפון ברגע שקולה עבר את כל המחסומים במוחי.

ודנדון הפלסטיק הנחבט בקיר הרעיד את האוויר כמו עלים ברוח.