27 minutes [Hebrew] //Larry Stylinson

Skinny Love

נ.מ הארי

15 ביולי 2013

אני מתמוטט חזרה על הרצפה עם צעקה פתאומית כשהמסך הושחר. המוח שלי משתגע ואני צורח לו לחזור, הפה שלי צועק את המילים סביבי. אף אחד לא יכול לזוז או לדבר כשהם צופים בסצנה של הגוף שלי מתפורר בפניהם. האוויר שהיה בחזה שלי מתכווץ בכאב שלא נגמר, יורה את עצמו דרך הגוף שלי החוצא.

אני נכבה, המוח שלי קורס עם שאר המערכות שלי. הבכי משתחרר מהפה שלי כשאני צורח את שמו שוב ושוב. אני נושא למגע של בכי שהורס את כולי, גורם לי להישמע כמו תקליט שבור. אני כל הזמן מקווה שלצרוח את שמו יחזיר אותו אליי. אם לא באופן פיזי אז לפחות שאני אוכל לפתוח את המחשב ולראות שהוא בסדר. לראות שהוא עדיין כאן ושאני עדיין יכול להילחם עליו.

בלעדיו אני כלום. החיים שלי יפסיקו ברגע ששלו יפסיקו, ככה תמיד הרגשתי. השנתיים האחרונות היו קשות וקורעות לב, אבל המשכתי, כי הוא היה כאן. לא יכולתי להתנתק ממנו, הייתי אנוכי. הייתי צריך לראות אותו כל יום כדי לנשום, אני צריך להיות בנוכחותו כדי שיהיה לי את הכוח להמשיך כל יום. 

הדבר היחיד שלואי שכח לחשוב עליו הוא כמה קשה זה יהיה בשבילי. אני גר בגיהינום מוחלט בשנתיים האחרונות. כל יום היה מאבק בשבילי לצאת מהמיטה ולהכריח את עצמי לנשום. כל יום אני רציתי לסיים, לזרוק את כל זה. לא אכפת לי מפגיעה במשפחה שלי, החברים שלי או המעריצים שלנו.

לא אכפת לי שאנשים רבים תלויים בי. אכפת לי רק שהאדם היחיד שאני צריך כבר לא זמין בשבילי. אבל אני לא יכול לעשות את זה, כי אני יודע שאפילו במוות, חיים בלי לואי יהיו פשוט מלאי כאב.

הנשימה היא בלתי אפשרית עכשיו ואפילו הראייה שלי מטושטשת עם הדמעות. אני יכול להרגיש אנשים סביבי, מטלטלים אותי, מנסים לגרום לי לצאת מזה. כל מה שיכולתי היה להמשיך לקרוא לו, לצעוק לו לחזור. לחזור אליי.

"הארי.." מישהו לחש לי באוזן, מרעיד אותי. "תקשיב לי... אתה צריך להירגע.. אנחנו צריכים אותך כדי שתעזור לנו למצוא אותו, הארי.. תנשום.." הם חזרו על המסר הזה שוב ושוב אבל לא הצליחו לגרום לי לעצור את הבכי שלי ולנקות את הראש שלי. הפנים של לואי פשוט המשיכו לרוץ במוחי; המבט העצוב שלו. קווי הזעף המקומטים אל תוך מצחו שרק רציתי ללכת ולנשק אותם. נשיקות תוססות על כל פניו. רק להראות לו שאני בסדר, שאני כאן ושאני תמיד אהיה.

"הארי.. בבקשה תקשיב לי.. אנחנו יכולים למצוא אותו ולהחזיר אותו, אבל אנחנו זקוקים לעזרה שלך..." הם המשיכו ללחוש לי, אבל אני רק נדנדתי את הגוף שלי קדימה ואחורה כדי לנחם את עצמי. "אמרת שאתה מכיר את החדר שהוא היה בו... מה זה החדר הזה? איפה ראית אותו לפני כן?"

השאלות שלהם צועקות אל תוך המוח שלי, אבל הן פגעו במתרס בלבד. אני מכיר את החדר, הייתי שם לפניי. כל זה נראה כל כך מוכר. האדם מדבר אליי שוב ושוב ושואל את שאלותיו, אני מכריח את עצמי לעצום את עיניי. דמעות זולגות על פניי ובכי עדיין יוצא.