27 minutes [Hebrew] //Larry Stylinson

27 Minutes (Larry Stylinson)

זמן.

זה כל מה שהיה בהתחלה: זמן.

שניות, דקות, שעות נדחסו יחד כדי ליצור מסיכה שלעולם לא תוכל ליפול. יצרו קיר פלדה שלעולם לא יוכל להישבר. יצרו תמונה שלעולם לא תוכל לההרס.

זה לא בסדר, זה לא נכון. לא משנה מה הלב אמר לו, זה היה שגוי. כל רפרוף ופעימה קטנה שדילגו לא אמרו כלום. הוא כלום. הם כלום.

כבר אמרו שהאדם השבור ביותר יכול להסתתר מאחורי חיוך מושלם. צחוק ובדיחות יכולות ליצור אישיות שלעולם לא הייתה באמת קיימת.

צחוק וחיוכים מלאים שקרים כדי להחביא את הבן אדם הפגוע ביותר שרק רוצה לספר את האמת. רק רוצה להשתחרר מכל השרשראות אשר כובלות אותו.

אבל השרשראות ממשיכות ללחוץ חזק יותר, אף פעם לא מאבדות את האחיזה שלהן. חונקות מבפנים החוצא ועוטפות עם כל דבר מרומא מחייו. מערפלות את הראייה ואת דעותיו עם המחשבות הקטלניות. דוחפות ומושכות את ליבו.

עד שהכל עוצר.

עד שהוא מפסיק להילחם.

עד שהוא מוותר.

ושום דבר לא יכול לגרום לו לחזור.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

15 ביולי יום שני, 7:03 אחר הצהריים 2013

זהו זה.

הקש האחרון שגרם לי להישבר. הדבר האחרון שידעתי שאני יכול לסבול. הדחיפה האחרונה שהייתי צריך כדי להישבר. זה נגמר.

אני יכול להרגיש את זה מכרסם אותי, שורט ועובר על כל רמ"ח איבריי. מחפש משהו להושיט לו יד, להחזיק ולא להרפות. מה זה היה? אשמה. בושה. כמיהה. אהבה.

אהבה מטופשת.

למה אני לא יכול פשוט לשכוח? כולם שכחו. למה אני לא יכול להמשיך הלאה? כל השאר המשיכו? הייתי האחרון שהחזיק בדבר שלעולם לא יקרה. ולמה? כי זה לא בסדר. שגוי בעיניהם. מגעיל, נאלח, דוחה.

אבל בשבילי? זה היה כל כך יפה.

הוא היה יפה, ואנחנו יכולנו להיות אפילו יותר.

אבל הוא שכח, בדיוק כמו שהם שכחו. הוא המשיך הלאה, אבל אני לעולם לא אוכל.

נשארתי מאחורי אורב הצללים של העבר שלעולם לא יהפוך לעתיד שלי. תוכניות ארוכות נשכחו ונזרקו לתוך האבק.

אני לא שכחתי הארי,ואני מבטיח שאני לעולם לא אשכח.

~~~~~~~

לאט לאט אני עולה אל הדירה החשוכה שלי, יודע שאני אהיה לבד עם השלום שלי שאליו אני כל כך משתוקק.

אני לא יכול להסתכל לאף אחד בעיניים עכשיו, בפחד שהם אולי ייראו. ייראו לתוך המחשבות שלי ומה שאני מתכנן. לא, הם ינסו לעצור אותי.

עם ידיים רועדות אני מוציא מפתח מהכיס ופותח את הדלת. הכל נראה אותו דבר כמו שאני זוכר, אבל כשאני מדליק את האורות אני מתמקד בכל פרט ופרט. מצמיד אותו לזיכרוני יחד עם כל דבר אחר שקרה כאן.

חיוך קלוש עושה את דרכו לשפתי כשאני הולך בשביל הכניסה, נזכר בכל קרבות ההיאבקות. כל האגרטלים שנשברו מזכירים לי את הגערות שקיבלנו על היותנו חסרי זהירות. זה פלא שמעולם לא גרמנו לעצמנו נזק רציני מכל זה, אבל זה לעולם לא עצר אותנו מלנסות.

הסלון תמיד היה המקום האהוב עליי. מלא בזיכרונות עם ערבי סרטים, מלחמות פופקורן ומסיבות פיג'מות. זה גם היה המקום בו סודות נחלקו, גם אם הסודות האלה לא היו האפלים ביותר.

אני מדשדש מעבר למדפים המצפים את הקיר עם תמונות עליהם. תמונות מצולמות מהילדות שלי ואז מהיום הכי טוב בחיים שלי; הלהקה שלנו.

הרגע שהתקבצנו יחד היה הרגע הטוב ביותר בחיי. כששמעתי את אותן המילים ידיי נכרכו במידיות סביב שיער סבוך. הרגע הזה שינה את החיים של שנינו ביותר מדרך אחת.

אני מסיט את עיניי לכמה מהתמונות הבאות, אני רואה את כל הרגעים המונומנטליים של הקריירה שלנו. מזכייה בפרס הבריטי הראשון שלנו לפרסיי MTV והמופע הראשון במדיסון סקוויר גארדן. כל אותם הרגעים מרוויחים אצלי חיוך, אך רק חיוך קטן בגלל כל השיחות והזיכרונות המוחבאים שממשיכים ללוות אותי.

אני מניד בראשי, מתנער מהמחשבות הללו ועושה את דרכי מעלה, מתעלם משאר הבית בדרכי. אני שומר את עיניי למטה ונכנס מהירות לחדרי בחיפושים אחר תיק קטן. כאשר אני מוצא אותו לבסוף, אני מניח כמה חתיכות של בגדים לפני שאני עובר לדברים נחוצים אחרים.

כתב העת שלי, או יומן אני מניח-  נכתב בכל יום מאז נרשמתי לאקס פקטור. אלבום תמונות של כל תמונה שהרגשתי שיש לה משמעות מיוחדת בזמן בחיי. ואחרון, המחשב הנייד שלי. כל הדברים נכנסים לתוך התיק שעמד ליד כל שאר הדברים שהסתתרו שם במשך חודשים.

אני נעמד קצת יותר גבוה ומסתכל בפעם האחרונה על החדר שגורם לי להיאנח ולעצום את עיניי. אני מוצף בזיכרונות של צחוק, החלפת נשיקות רכות ואהבה. כל כך הרבה אהבה.

"זה לטובה." אני לוחש לעצמי לפניי שאני תופס את התיק ויורד את הדרך חזרה מטה. אני מסובב את ידית הדלת ונותן לעיניי להביט בזמן הזה בפעם האחרונה. מנסה את הטוב ביותר שלי בכדי לשמור על הלב שלי במקום ולא לשנות את דעתי. להציב מסכות על הרגשות שלי בדיוק כמו שהם אמרו. להיות מי שאני יודע שאני לא.

"להתראות הארי."

ועם זאת אני עוזב, יודע שלעולם לא אחזור.