התערבות

לילה בלי ירח

"אני באמת מצטער לילי," אמר ג'יימס, מלטף את לחיה. "לא התכוונתי שאני אצעק עלייך מול כולם את זה."

לילי חייכה.

"זה בסדר ג'יימס, לא קרה שום דבר, אני סולחת לך."

ג'יימס חייך בהקלה ואחז בידה, מושך אותה אליו לחיבוק אוהב.

"אני אוהב אותך לילי."

"גם אני אותך."

ג'יימס שיחרר את לילי מחיבוקו ורכן אליה. לילי עצמה את עיניה, עומדת על קצות אצבעותיה, כורכת את ידיה סביב צווארו.

שפתיהם נגעו- לא נגעו-



ג'יימס התעורר.

נשימתו הייתה מהירה, גופו היה מיוזע, והכי גרוע – הוא חלם על אוואנס.

ג'יימס לקחת את משקפיו מהשידה שלצידו והרכיב אותם.

הוא חלם כרגע על אוונס. הוא חלם שהוא מאוהב בה, שהוא עומד לנשק אותה?!

לפתע ג'יימס קפא. המחשבה שהוא ינשק אותה עברה בו בקלילות מאשר בעבר, שרק האותיות ראשונות במילה המקוללת הזו העבירו בו חרדה.

"התערבות מטופשת..." מלמל לעצמו. הוא הביט על חבריו שישנו שנת ישרים. פיטר וסיריוס כרגיל נחרו, ורמוס ישב גם הוא על ממיטתו כמו ג'יימס.

"לא נרדם, קרניים?" שאל רמוס, כשמבטו מופנה אל החלון.

"לא, חלומות טיפשיים." אמר ג'יימס. הוא קם ממיטתו לעבר המיטה של רמוס. הייתה לו הרגשה שאחרי שיחה עם רמוס הכול יסתדר.

הוא עבר את המיטה של סיריוס, שישן באלכסון. ג'יימס גלגל את עיניו.

"אידיוט." הפטיר ג'יימס לעבר חברו הישן. סיריוס רק נחר בתגובה ניחרה רמה שדמתה לחזיר. הוא תמיד תהה איך צורת האנימגוס של סיריוס היא כלב ולא חזיר.

רמוס המשיך להביט אל החלון. לילה ללא ירח, הלילה האהוב עליו, אבל בכל זאת הוא לא נרדם.

"מה לך, גם חלומות מעצבנים?" שאל ג'יימס, מתיישב על מיטתו של רמוס.

"לא," אמר רמוס, מפנה את מבטו לג'יימס. "מחשבות." הוא הביט בג'יימס לעוד רגע אחד והחזיר את מבטו אל החלון.

"לילה בלי ירח." מלמל.

"הלילה הכי טוב בשבילך ירחוני," חייך ג'יימס.

"הלילה הכי יפה בכל חודש. הלילה הכי טוב למחשבות."

ג'יימס הפנה גם הוא את מבטו אל הלילה. הכוכבים נצצו במלוא זוהרם, מחייכים אל רמוס, שאומרים לו שלא משנה מתי אדונם יחזור, הם לא יפגעו בו לרעה. אף פעם.

"מה החלום שלך היה?" שאל רמוס, מתיק את מבטו משמיי הלילה ופונה אל חברו שחור השיער. קצוות אוזניו של ג'יימס האדימו.

"על מכשפה מרושעת,"

"תן לי לנחש," טון קולו של רמוס היה משועשע. "שמה של המכשפה הוא לילי אוואנס?" ג'יימס נהם בעוד רמוס מצחקק.

"נראה שאחרי שבוע שלא דיברתם, הרגשות מתעוררים." על זה, חטף רמוס כרית לפניו.

"תשתוק ירחוני!" זעף ג'יימס. "שום רגשות ושום נעליים."

"אה, אז אתה מודה שאין לך שום רגש ללילי אוואנס!" קרא רמוס בחיוך קונסאי. ג'יימס ידע שהוא יתחרט על זה, אבל הנהן בכל זאת. "כלומר שאתה כבר לא שונא אותה, כי שנאה זה רגש."

"מה שתגיד ירחוני..." מלמל ג'יימס. הוא ידע שהוא לא מבטל את דבריו של רמוס, כי הם נכונים במקום כל שהוא-

לא! ירחוני טועה! הוא לא מרגיש לאוואנס שום דבר!

"לך תזדיין, רמוס לופין." ג'יימס נשכב לאחור, מביט בתקרה, עוצם את עיניו.

פניה האטומות של לילי עלו בדמיונו, הפרצוף שראה במשך השבוע האחרון, לאחר שאמר את המשפט ההוא.

במשך השבוע האחרון הוא חשב איך זה להיות בצד השני. כמובן שהוא נדהם מעצמו וכמה הוא יכול להיות "עמוק" כמו שמרי הגדירה את זה.

הוא פקח את עיניו, והתרומם מישיבה.

"אני הולך לחדר המועדון, לחשוב קצת." מלמל לעבר רמוס, ששוב היה שקוע במחשבות שלו.

ג'יימס הביט באיש הזאב הצעיר ונאנח. רמוס תמיד היה מסוגר במחשבותיו, שאת רובן הוא לא חשף בפני איש. אפילו לא בפניהם, מחשש שיפסיקו להיות חבריו. הוא היה חשדן וזהיר, אבל בכל רמ"ח אבריו גריפינדורי.

ג'יימס חייך לעצמו, וירד לעבר חדר המועדון.



-



רוזלינד ישבה בחדר המועדון, קוראת את אחד הרומנים שלה. הנערה בדיוק גילתה שהבחור שהיא מאוהבת בו, בוגד בה.

רוזלינד הפכה את הדף כשהיא שמעה שמישהו יורד מגרם המדרגות של מעונות הבנים. מישהו יורד.

היא סגרה את הספר שלה 'אהבה קסומה', ממתינה לראות את האדם שירד מגרם המדרגות.

סומק הציף את פניה, היא בהחלט לא ציפתה לג'יימס פוטר שירד ללא חולצה ממעונות הבנים.

שלא תבינו לא נכון, רוזלינד לא הסמיקה בגלל שפוטר היה בלי חולצה, הסומק היה מזעם טהור שהשתלט על כולה.

רוזלינד איבדה את אמה בגיל עשר ואת אביה חמש שנים לאחר מכן, כיוון שלא יכל לסבול עוד את הכאב שביתו כל כך דומה לאימה, אז כשחזרה מחופשת חג המולד, היא מצאה סדין שצד אחד שלו היה קשור למעקה של הקומה השנייה והוא אחז בכוח את גופתו של אביה שהתנדנדה מצד לצד.

היא הבינה את הכאב של לילי יותר מכולן. מאלפוי קילל את אביה שבוע לאחר שהתאבד, מה שזיכה אותו בסטירה מצלצלת, נשירת שיער, פצעים מכוערים על פניו וריח של צואת פרות במשך חודש שלם, מתנה מכל אחת מבנות גריפינדור של בנות שנה חמישית.

"שלום לך גרין," אמר פוטר. "מה את עושה פה בשעה כל כך מאוחרת?"

רוזלינד ריסנה את עצמה כלל האפשר. "לא הצלחתי להירדם," משכה בכתפיה. "מה איתך פוטר?"

"חלומות מעצבנים על החברה הג'ינג'ית שלך." אמר וקרס על הכורסה שמולה. "היא מטריפה לי את השכל בזמן האחרון."

"חוסר הריבים שלך גורמים לך לחלום על ריבים עם לילי?" שאלה רוזלינד בגיחוך. פוטר מעט הסמיק.

"הרבה יותר גרוע."

ג'יימס לא הבין. למה הוא מספר לאחת החברות של אוואנס על החלומות שלו? הרי הוא דיבר עם רמוס כבר...

רוזלינד הרימה גבה. "סקס?"

"פחות גרוע מזה, תודה למרלין!" קרא ג'יימס בזעזוע. "רק נשיקה."

"אז מה אתה מתלונן? זו רק נשיקה תמימה-" הסומק של פוטר העמיק. "או.. אני מבינה, כזו נשיקה..."

השתיקה בניהם העמיקה עד שרוזלינד צחקקה.

"משהו מצחיק גרין?"

עיניה של רוזלינד נצצו. "נזכרת באיזה משפט שקראתי פעם."

"והוא?"

"מי שרב, מאוהב." רוזלינד קרצה לפוטר שנחר.

"את רומזת שאני מאוהב בלילי אוואנס?"

עיניה של רוזלינד נצצו עוד יותר. "לא רומזת, קובעת. אתה מאוהב בלילי."

"זה טיפשי, אני שונא אותה!"

"אז למה קראת לה לילי ולא עיוות את הפרצוף שלך בגועל?"

לעזאזל. גרין הייתה בדיוק כמו רמוס, יודעת להפנות אותך לאן שתרצה אך להפיל אותך למלכודת שלה.

"זה טיפשי." חזר על דבריו.

"אם זה טיפשי למה לא פסלת את זה?" רוזלינד הרימה את גבתה בשאלה והוא לא הגיב.

"אכפת לך להפסיק להציק לי ב-" ג'יימס הציץ בשעון הקיר. "שתיים וחצי בלילה?"

"לפנות בוקר." ענתה רוזלינד בחיוך ממזרי וג'יימס הביט בקיר. הפיתוי לדפוק את ראשו בקיר היה גדול, אך הוא התאפק. הוא עצם את עיניו, מנסה לתת לעייפות להשתלט עליו, עד שגרין חזרה עם שאלותיה המציקות.

"חשבת פעם לנסות להכיר אותה?" שאלה, בזמן שהיא פותחת את העמוד המסומן בספרה.

"את אוואנס?" ג'יימס פקח את עין אחת, בכדי לראות את אותה קוראת בספרה.

"כן,"

הוא נאנח וחזר לעצום את עיניו

"למה לי? היא מעצבנת."

"אני אקח את זה כלא." קולה של רוזלינד היה משועשע.

"אין טעם," נאנח ג'יימס והעביר את ידו בשערו, פורע אותו עוד יותר. "היא שונאת אותי, אני שונא אותה. לא עדיף להשאיר את הדברים ככה?"

"כן ולתת לנו לסבול?" שאלה רוזלינד במתיקות מזויפת להחריד. "תתעורר אתה בוקר אחד לצעקות של זוג מטומטמים שלא יודעים שום דבר חוץ מלריב אחד עם השני!"

ג'יימס חייך.

"תחיי את עם רמוס וסיריוס באותו חדר ונראה אם את לא תתעצבני מכך שבבוקר הם רבים."

"כל בוקר?" שאלה רוזלינד בחשד

"טוב, לא כל בוקר, אבל פעם בחודש את שומעת אותם רבים."

"אני נאלצת לשמוע אתכם רבים כל בוקר במשך שש שנים –נקווה שלא נגיע לשבע שנים- וצועקים כמו מפגרים."

"בדבר אחד את צודקת," אמר ג'יימס.

"במה, בזה שאתה מפגר?" שאלה רוזלינד בתמימות מעושה.

"לא, שהחברה שלי מפגרת ומעצבנת."

רוזלינד נחרה. "אתה מבסס את זה רק על שש שנים של ריב ובלי ניסיון להכיר אותה," אמרה רוזלינד. "אם תנסה להכיר אותה, תראה שהיא שונה ומאוד נחמדה. אבל אתה יודע הכי טוב, לא ככה פוטר?"

ג'יימס פקח את עיניו, מביט בנערה שחייכה אליו בלעג.

"גרין, את מתחילה לעצבן אותי." מלמל, וחזר לעצום את עיניו.

"נחמד, לפחות אני עושה משהו מועיל בחיי." צחקקה וחזרה לקרוא בספרה.

שתיקה נעימה שררה. כל מה שיכלו לשמוע זה את האש מתפוצצת מעט והנחירות של תלמידי שנה ראשונה, או סיריוס.

ג'יימס פקח את עיניו שנית והניח את ראשו על מסעד הספה, כשראשו מופנה כלפי מעלה.

להיות נחמד לאוואנס, מה? לנסות להכיר אותה...

הוא בהחלט התחרפן.

"גרין,"

"מה פוטר?"

ג'יימס נאנח. "מה-" הוא לקח נשימה עמוקה. "מה אני צריך לעשות כדי שאוואנס-"

רוזלינד נאנחה, בנים לא לומדים.

"שום דבר," קטעה את דבריו. "אתה צריך להחליט שאתה באמת רוצה להתחבר אליה ולא סתם להחליט בשעה שתים וחצי בלילה-"

"לפנות בבוקר." ענה ג'יימס בחיוך ממזרי ורוזלינד צחקה בשקט.

"ברצינות פוטר, תישן על זה קצת." אמרה רוזלינד וקמה מהספה. "יש לך שעתיים היסטורית קסם, למה שלא תנצל אותן?" היא פנתה לעבר מעונות הבנות בחיוך.

"היי גרין!" קרא ג'יימס, עוצר אותה כשהניחה את רגלה על המדרגה הראשונה. "תודה,"

רוזלינד השיבה לו חיוך. "אין בעד מה פוטר. לפנות בוקר טוב."

"לפנות בוקר טוב." חייך ג'יימס והנערה נעלמה במעלה המדרגות, כשהיא מזמזמת לעצמה שיר ישן.