כישופים אפלים 2: אש ומים

פרק 1 - המסע מתחיל, חלק א'

שעה זו הייתה מאוחרת בלילה, המקום היה ריק מאדם, מלבד אריק; אריק הוניוס, בן החמש עשרה.
לפני חודשיים היה לי את יום הולדתי ה-15, חשב אריק, וכל מה שעברתי עד עכשיו, בשבילי אלה היו הרגעים הנוראיים ביותר בחיים שלי. בעצם, אני לא בטוח שאלו חיים עכשיו. אני כמעט בטוח שאני מת. אבל אני לא מאמין בחיים אחרי המוות, אז אולי אני לא? טוב... את זה אני לא יודע, אבל אם אני לא מת, נניח, אז איפה אני בדיוק? ואיך הגעתי לכאן לעזאזל? את זה, באמת שאין לי מושג; אין לי תשובה לשום שאלה שלי, למרות שהייתי מת לדעת. בעצם, לא מת. אריק, למה להתחיל לדבר ככה? איך אני עייף... אני מרגיש שהעיניים שלי נעצמות. אני לא מרגיש טוב. אני מרגיש חלש, אני רואה רק נקודות שחורות בעיניים. אני מנסה לפתוח אותם, אבל אני לא מצליח. איך אני אוכל לחיות ככה? אם אני באמת חי? הכל חשוך, אפילו את הירח אני מנסה לראות, אבל אני כבר לא מצליח; כנראה שנרדמתי.
***
...היום יום-הולדתי, היום הראשון של השנה החדשה, ואני עוזב... אני עוזב למען ההורים שלי, למען כל-כך הרבה יצורים ובני-אדם מעולמות אחרים, אני עוזב בשביל להילחם; אני מסתכן למען האהבה, ואני כל-כך מבקש, שאני אשרוד...
המחשבה הזו הדהדה בראשו של אריק, והיא פסקה ברגע שפיטר הגיע אליו. פיטר הלך מפתח ביתו עד שנעמד ליד אריק; הוא שהה שם לרגע, ולאחר-מכן התיישב לידו. פיטר בהחלט הבחין בכך שאריק לא כראוי, ואפילו ראה את דמעותיו הנוזלות על הכביש. פיטר כל-כך רצה לחבק אותו, והוא חשב על הוריו ועל העובדה שכנראה יש לו אחים, למרות שאולי לא. אבל הוא מיד התעשת וניגש לדבר איתו; הוא שם-לב שהוא היה צריך איזשהו חיזוק קטן במהירות האפשרית.
"היי אריק," פצח פיטר בשיחה, והתיישב לידו במדרכת הרחוב.
"אתה קולט שיכול להיות שזו תהיה השיחה האחרונה שלנו?" שאל אותו אריק.
"אתה פוחד?" פיטר ניסה לעזור לו.
"אני לא בטוח..." אריק אמר בלחש. "אני לא יודע מה... מה הולך לקרות לנו. ההורים שלי הם באיזושהי ממלכה, ואני צריך להציל אותם. וזה עוד חלק קטן ממה שאני צריך לעשות וממה שיהיה לי ויקרה לי, ואני לא יודע מה מצפה לי."
"אני מבין אותך, אבל אני מזכיר לך שאתה לא לבד. אני ומאי נהיה איתך לאורך כל הדרך. ובכן, זהו כן מסע מסורבל, אפל וקשה, אבל זה למטרה טובה, ומה כבר יכול לעצור אותך? שר האופל? אתה לא זוכר שיש לך כוחות? אתה רק צריך ללמוד לשלוט בהם. ואז... אף אחד בעולם כולו לא יוכל אפילו להשתוות לך!"
"אולי אתה צודק," השיב אריק, "תודה על הכל."
"אתה לא צריך להודות לי," אמר פיטר ונעמד. "אני רק הייתי צריך להזכיר לך מי אתה." פיטר חיכה לתגובה, אבל עקב כך שאריק אינו השיב והסב את פניו, הלך לביתו.

***
"מתקרבת סערה," אמרה מאי.
"מה? מה פתאום! מאיפה את כל-כך בטוחה? למה שתתחיל סערה בכלל?" פיטר נלחץ.
"אני לא יודעת, אבל אנחנו חייבים לעוף מכאן כמה שיותר מהר." השיבה לו מאי במהירות. "תקרא לאריק!"
פיטר מיהר לרוץ אליו; "טוב."
אריק הגיע למאי תוך פחות משתי דקות. "תגידי לי שזה לא מה שאני חושב," אמר למאי. היא סירבה.
"אז מה אנחנו מתכננים לעשות עכשיו?" שאל אותה.
"אתה לא חושב שזה סימן שאנחנו צריכים לצאת למסע?" מאי חשבה. ליבה פעם בחוזקה.
"מה מסע? את אמיתית?!" פיטר נלחץ. זה הדבר האחרון שהיה צריך עכשיו על הראש. יסמין באה אליהם. "מה שמעתי? מאי," היא פנתה אליה, "מה את גילית?"
"כן, יסמין. זה מה שאת חושבת."
"טוב, אין זמן. אריק, מהר, תכין תיק. קח איתך את הדברים החשובים ביותר שאתה צריך. פיטר, גם אתה. זריז. אין לנו מספיק זמן. אני הולכת לארגן לנו את הספינה." יסמין נשמעה מאוד בטוחה בעצמה.
אריק היה בטוח שלא שמע טוב. לקח לו רגע לעכל את ששמע. מאי הוציאה פתק בזריזות מכיסה ואמרה לאריק: "תשמע, אריק. הפתק הזה היה למקרה חירום. וכמו שאני רואה עכשיו... אין לנו ממש ברירה. אני מבקשת ממך שתרוץ לקרוא לכמה שיותר נערים מכיתתנו. הם מודעים למה שקרה. אתה מבין מה אני מבקשת ממך?"
אריק הנהן. פיטר כבר מזמן הלך לארגן לעצמו תיק לדרך. יסמין לא נראתה קרובה לאזור. מאי עלתה בריצה לחדרה לארגן לעצמה תיק עם הדברים החשובים ביותר לדרך. לא היה לכולם יותר מרבע שעה, עד שהסערה תפרוץ.