כישופים אפלים 2: אש ומים

פרק 3 - הדלת המסתורית, חלק א'

היה חשוך בזמן שאריק, פיטר ומאי היו בתוך הרכבת. יצור מפחיד עטוי ברדס התקרב אליהם.
נשמע רק הגשם שבחוץ. היה שקט. דממה. ומזה בדיוק פחד אריק. הוא ראה שהיצור מתקרב אליו, פותח את הדלת... היו לו ציפורניים שחורות, לא ראו לו פנים בגלל שכובעו הסתיר אותם, למרות שאריק ידע שהוא לא בן אדם... פחד. זו התחושה שעלתה במוחו של אריק. הוא חשב שהוא לא יהיה יותר מאושר לעולם. פחד ועצב.
הם היו בדרכם ל- White-Flag, אך הרכבת עצרה מנסיעה.
אריק לא היה מסוגל לדבר, אף על פי ששמע מישהי, כנראה את מאי,
צועקת ליצור: "מי אתה? מה אתה רוצה? תעוף מאיתנו עכשיו!"
אך זה היה חסר טעם; היא התאמצה לשווא. היצור בהה במאי ובפיטר לרגע קט, ואז פנה לאריק.
אריק הרגיש כאילו נשמתנו נעצרה, כאילו היצור לקח ממנו משהו, כאילו ליבו נעצר. הוא לא ידע אם זה קרה באמת או שדמיין וסתם הרגיש ככה, או שזה באמת קרה: לקחו לו את הלב.
הוא הסתחרר, הוא לא הרגיש דבר מלבד עייפות כבדה. ואז הרגיש שצנח ארצה וראה בעיניו רק שחור...

פיטר ומאי נשארו ערים. היצור התקרב אל שניהם.
"אריק! אריק!!!" צעק לו פיטר, "תקום עכשיו!!!" אריק לא שמע אותו, ומאי חששה שהתעלף. או גרוע מכך...
בפתאומיות רבה הרכבת המשיכה לנסוע, והיצור נרתע ונעלם בן רגע. מאי עברה למושב של אריק. "אריק... אריק..." היא ניסתה להעיר אותו. "אריק, אתה שומע אותי? אריק?"

*
אריק פקח את עיניו במיטה רכה ונעימה בתוך חדר גדול מאוד ומרווח והרגיש נפלא. הוא התאושש מעט, וזכר בוודאות מה היה ברכבת. הוא התיישב במיטה. "פיטר? מאי?"
"התעוררת!" מאי אמרה לו בעדינות, ובאה אליו עם כוס תה חמימה. פיטר התיישב לידו במיטה.
"איפה אנחנו? מה קרה לי?" שאל אריק בבלבול.
"אנחנו ב- White-Flag! הגענו! אנחנו בחדר שלנו!" פיטר התלהב. הוא חשב, אולי אני עם אנרגיות חיוביות מדי?
"מה? ברצינות?" אריק לא האמין למשמע אוזניו, "באמת?!" פיטר ומאי הנהנו. "אז רגע, מתי מתחילים הלימודים?"
"מחר." השיבה מאי.

***
"נו, ילדים. אתם מוכנים?" שאלה אמם של רוני ודן. "זהו היום הראשון שלכם בבית הספר, כיתה ו'. אני לא רוצה שתאחרו.
"בסדר, אמא," דן ירד מהמדרגות עם התיק שלו, "אני מוכן."
"איפה רוני?" היא שאלה.
"היא עדיין מתארגנת." דן השיב.
"נו, כמה זמן?" אמו הייתה חסרת סבלנות, הרי אף אמא לא רוצה שהילדים שלה יאחרו.
"תני לה, מה אכפת לך? לא את מאחרת." דן ניסה להרגיע אותה.
"אבל אז אתה תאחר," היא ענתה.
"הנה, הנה, הגעתי!" רוני ירדה למטה מהמדרגות הכי מהר שיכלה, עם תיק על גבה.
"סוף סוף." אמר דן.
"מה אתה רוצה? שכחתי לארגן את התיק אתמול." רוני הצטדקה.
"בסדר." דן לא רצה לריב.
אמם התערבה, "טוב, די. לא לריב!"
"מי רב?" שאל דן.
"אתם צריכים להיות ביחד כל הזמן," המשיכה אמם.
"למה?" שאלה רוני.
"מה למה?" שאל דן.
"ואל תשכחו להיות הילדים הכי טובים שתוכלו, טוב?" המשיכה אמם.
"אי פעם אכזבנו אותך?" דן צחק.
רוני קטעה אותם, "טוב, אני לא רוצה לאחר."
"או-קיי, אני רק אתן לכם כסף לאוטובוס. להתראות!" אמרה האמא.
"ביי." אמרו רוני ודני פה אחד. הם יצאו מהבית וסגרו את הדלת.