"היי חברים, אני לואי הורן-פיין ואתם צופים ב-pranksonparents!
אז, למי שלא יודע, דאדי ליאם עובד בחברת שעונים גדולה ומחר הם מציגים את השעון החדש שלהם אז חשבתי, למה לא להצחיק את הקהל שיהיה שם?
דאדי נוהג לשים ג'ל בשערו בכל פעם שהוא עומד מול קהל ומציג את השעון החדש שלו, אז החלטתי להחליף לו את הג'ל הרגיל בג'ל שעושה את השיער ירוק.
ואת פאפא אני פשוט אדביק לשירותים לייד חדר האורחים.
בהצלחה לי!"
המצלמה הראתה את לואי לוקח את הג'ל של אביו ומחליף אותו בקרם לא ידוע.
לואי קירב את הקרם למצלמה כדי שכל הצופים שבבית יוכלו לראות ממה הקרם עשוי ומה תופעות הלוואי.
"הקופסאות נראות זהות רק שבאחת יש אסון ובשנייה יש ג'ל רגיל" אמר לואי למצלמה שלאחר דבריו של לואי, הראתה שחור ואז את השירותים הצפופים שהיו לייד חדר האורחים.
לואי עטף את האסלה בניילון שקוף והדביק צופר אוויר על הקיר, מול הידית של הדלת, כך שכל מי שיפתח את הדלת של השירותים יזכה לקבלת פנים מפתיעה שתגרום לאוזניו רצון עז להתאבד.
------
דאדי ופאפא כבר הגיעו הביתה ודאדי ישר רץ לחדר שלו ושל בעלו כדי להתארגן לתצוגת השעון החדש.
הוא פתח את קופסאת הג'ל שלו בלי אפילו להביט בשם או בצורה, הוא רק לקח את הג'ל ומרח על ראשו.
ליאם התארגן מהר ורץ לכיוון הדלת, לבוש כולו בבגדים מכובדים, וכשהגיע לדלת, יצא מהר מבלי להגיד ביי. מה שגרם לנייל להוציא אנחה ולקלל את עבודתו של בעלו.
לואי לא יכל להתעלם מאביו העצוב וניסה לשפר את מצב רוחו בכך ששאל אם אפשר להזמין פיצה לארוחת ערב.
-----
עכשיו כבר ערב וליאם עדיין לא חזר, מה שגרם לנייל לתהות אם בעלו יחזור עוד היום או שישאר לנשק לבוס שלו את הרגליים.
"טוב, לולו אם תצטרך אותי אני אהיה בשירותים" נייל הודיע בקול חלש ועצוב.
"אמ...פא, אני צריך לספר לך משהו" אמר לואי בקול חלש וגירד את עורפו.
"עוד רגע, לו" נייל אמר ופתח את הדלת של השירותים.
"לא! רגע! פאפא!" לואי ניסה להזהיר את אביו לגבי הצופר והאסלה אבל זה כנראה היה מאוחר מידיי.
נייל יצא מן השירותים כשפניו אדומות, לא ברור ממה, מכעס הוא מבכי.
"נמאס לי מהמתיחות שלך, אדון צעיר! נמאס לי! אביך ואתה מתעללים בי ללא סוף! לעזאזל איתכם!" צרח אביו, נייל בכעס שלואי מעולם לא ראה.
"פאקינג אין לי כוח יותר!" אמר נייל במהירות ואז הוסיף "יודע מה?! פאקינג תביא לי את כל המצלמות שלך! את כולן!" צווח נייל ולואי רצה לסרב ולהתווכח, אבל...הוא ידע שלהתווכח עם אביו לא יעזור לו כרגע.
לואי הביא את המצלמה שתמיד הייתה על המדרגות והביא את המצלמה שהייתה מעל ארון הספרים שבמטבח ונתן לאביו.
"פא, אני ממש מצטער" אמר לואי והשפיל מבט.
נייל הניח את המצלמות על השולחן והוציא קול אנחה ארוך ושם את ידיו על רקתו, כאילו חשב על משהו.
"אני בסדר, אני בסדר, הכל יהיה בסדר" נייל לחש לעצמו.
"אני סולח, לו, זה פשוט...עבודתו של אביך הורגת אותי לאט" הסביר נייל ועצם את עיניו בעוד שנשם באיטיות.
כל הרגשות שעורבבו באויר נקטעו על ידי דלת שנפתחה במהירות ובכעס.
דאדי ליאם עמד בפתח, שערו ירוק כמו הדשא ופניו אדומות כמו עגבניה.
הוא התקדם לכיוון בנו, לואי וסטר לו בחוזקה על הלחי הימנית.
"מה זה לעזאזל, לואי?!" צרח ליאם בעצבים בעוד שהצביע על שערו הירוק.
"זה... א-אמ..." לואי ניסה, באמת, הוא ניסה לדבר, אבל שום מילה לא יצאה.
"זאת עוד אחת מהמתיחות המטופשות שלך! ואל פאקינג תגיד לי אחרת, נמאס לי מכל השטויות שלך! נמאס!" צרח ליאם כמו משוגע.
נייל עמד בצד, מובך, ללא מילה בנושא ו...הו, לואי המסכן, שלא ידע מה להגיד.
"הו, אתה לא עונה?!" צרח ליאם והלך למצלמות.
"אז...אז מה תגיד אם אשבור לך אחת מהמצלמות?! הא?! האם אז תדבר?!" שאל ליאם בצרחות נוראיות לפניי ששבר אחת מהמצלמות היקרות של לואי.
"ל-לא! דאדי, בבקשה! המצלמות האלו הן הדבר הכי טוב שאי פעם קרה לי, בבקשה תניח אותן חזרה על השולחן! בבקשה! אני מתחנן בפנייך!" התחנן ובכה לואי, אבל לליאם לא היה אכפת.
הוא זרק את המצלמה הכי חשובה שיש ללואי.
פשוט...זרק.
והיא נשברה לחלקים בודדים.
"אני מקווה שעכשיו אתה מרגיש כמה חסר אונים אני הייתי כשקהל של אלפי אנשים ויותר צחקו על השיער הירוק שצמח לי על הראש" אמר ליאם והצביע בכעס על לואי ואז ברח לחדר האמבטיה, כנראה הולך לישון שם. או לבכות כל הלילה. כנראה שאת שניהם הוא יעשה.
"לו, בוא לפה" נייל אמר ופתח את זרועותיו בחיבוק לאחר שהרגיש אשם שכעס עליו לפני כן.
לואי היה עדיין בשוק, פניו הנידו בשלילה ופיו רעד.
נייל התקרב אליו וניסה לחבק אותו, אבל לואי התחמק ובכה.
ואז...ואז הוא ברח.
רגליו לקחו אותו למקום שהוא הכיר יותר טוב מאת חדרו.
הוא דפק דפיקות חזקות בתקווה שמישהו ישמע ויפתח לו.
הדלת נפתחה.
"האז!" לואי בכה וחיבק את הארי חזק.
"לולו, מה קרה?!" שאל הארי בלחץ לאחר שהבחין בלחי האדומה של לואי.
"ד-דאדי ליאם, ה-הוא הכה א-אותי" גימגם לואי כשהובל לחדרו של הארי, למרות שידע את הדרך כמו את כף ידו.
הארי מחה אחת מהדמעות של לואי ולחש מילים נעימות כמו "אני פה" "תוכל לגור אצלי, לחיים מתוקות שכמוך" "סוכריה בטעם פירות יער שלי".
הארי נישק את לואי על הלחי האדומה והמשיך למחות את דמעותיו.
"אתה תוכל לגור אצלי אם לא תרצה את הבית שלך" הארי אמר וחייך אל לואי.
"אני יודע, האזי, אני יודע" לחש לואי כשהניח את ראשו על הכרית הגדולה שהייתה על המיטה של הארי והוא פשוט...נרדם.
נרדם עם דמעות בעיניו וכאב בלחיו.
מצטערת אם גרמתי לכן לבכות, באמת שאני מצטערת, אבל אל תדאגו, יש פואנטה ענקית לפרק הזה.
YOU ARE READING
Pranksonparents
Fanfiction"היי חברים. אני לואי הורן-פיין ואתם צופים ב-pranksonparents!" אחד שבו לואי מותח את הוריו החביבים, ליאם ונייל. קרדיט להדר המדהימה על הרעיון 385703
