Hiccups ✔

part eleven

אוקיי יש לי מספיק פרקים אם אתם רוצים מרתון, אבל אתם חייבים להגיב כדי שאני אדע אם כן או לא. תהנו מהפרק!!!

"את לא נורמלית! אנחנו כל הלילה חיפשנו אותך ואת היית איתו?!" זה הדבר הראשון שמייקל צעק כשהגיע אליי, שון בינתיים נטש אותי והלך לחברים שלו, בוגד.

"את לא יכולה לעשות את זה זואי, יש אנשים שדואגים לך בניגוד למה שאת חושבת" סקוט התערב וכל מה שעשיתי היה לגלגל עיניים, למה הם צריכים לדעת איפה אני בכל שנייה נתונה?

"אני ילדה גדולה למיטב ידיעתי, אני כבר בת 18, אני אחראית לעצמי אני לא צריכה בייביסיטר" הטחתי בהם ברוגז ועברתי אותם אבל בגלל שקשה להם להניח לדברים, אני מניחה שמייקל הוא זה שתפס את ידי ומנע ממני להמשיך לכיתה.

"את חולה, גם אם את מכחישה או מדחיקה את זה זואי, את עדיין חולה ואת עוד באה ככה." הסתכלתי על מה שלבשתי ובאמת שלא הבנתי מה הוא רוצה ממני, אלה בגדים נוחים מאוד.

"מה עשית אצלו? מה עשיתם?" סקוט נדחף ביננו ותקף בשאלות, אוקיי כשאח שלך ישר שואל אם עשיתם משהו, זה הדבר הכי פוגע כי הוא באמת חושב שאני אתן את עצמי למישהו שאני בקושי מכירה.

אז הוא הקפטן של הנבחרת של הבית ספר, אז? נכון כל הבנות רודפות אחריו אבל חשבתי שכבר הבהרנו את זה שאני שונה משאר הבנות בעולם.

"לך לעזאזל" דחפתי אותו והלכתי לכיתה בלי להסתכל לאחור, עכשיו הוא יכול לשכוח ממני!
***
"היי לך" נבהלתי כששון פתאום הופיע כשסגרתי את הלוקר שלי. "אתה לא יכול לעשות את זה!" אמרתי בחיוך ופתחתי שוב את הלוקר, שאפתי מהר מהמשאף שלי וסגרתי שוב, זה למה לא רציתי להוריד את התחפושת הזאתי.

"מצטער, היי יש עוד שבוע מסיבה של האלווין, מעוניינת?" הוא שאל בחיוך כשהתקדמנו לקפיטריה, התיאבון חזר לי אז הא מייקל, אני בריאה. "אתה נשמע כמו מודעת דרושים" ציחקקתי ועמדתי בתור.

אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שאני אוכלת בקפיטריה. "למה אנחנו עומדים כאן? בואי נעקוף, יתנו לנו" הוא לחש באוזני ועד כמה שהפיתוי היה גדול, כמו שאמרתי כבר מקודם, אני לא סובלת את המקובלים שמנצלים את ה'כוח' שלהם לרעה.

"לא, אנחנו לא שונים מהאנשים האחרים שעומדים בתור, פשוט תסבול בשקט" מילמלתי בחיוך והוא גילגל עיניים וקיטר כל חמש שניות על זה שהוא לא רגיל לחכות כל כך הרבה ושהוא מעדיף למות ועל זה שאנחנו עומדים פה נצח.

אנחנו עומדים בתור פחות מחמש דקות, אני יודעת כי ספרתי. "בכיין, אלוהים" פחות מחמש דקות איתו בתור ואני עוד שנייה תולשת את השיער שלי מהמקום. או שלו.

"הנה תורנו, אתה מוכן לשתוק?" שאלתי בייאוש ולקחתי מגש ושמתי עליו תפוח, פיצה -ממתי יש פה פיצה?- וסלט. הוא לקח אותו דבר רק בלי התפוח ומשך אותי לשולחן שלו עם כל האחרים אבל עצרתי כמה מטרים לפני השולחן.