אני שונאת להודות בזה אבל אני מוזרה. אני לא נולדתי נורמלית, יש לי בעיה בריאותית. היא לא נפוצה כל כך אבל כל דבר הכי קטן שמלחיץ אותי או מפחיד אותי גורם לי לשהק, בהיסטריה. (מה שממש מפגר כי אני אוהבת סרטי אימה) בשביל זה יש לי משאף מיוחד, הוא משחרר, בנוסף...
אני יודעת שנטשתי למשך הרבה זמן אבל עכשיו אני כאן! איימ באק אז קדימה לקרוא! דרך אגב הסוף של הסיפור קרוב יותר ממה שאתם חושבים אופסי?
הגענו אחרי כמה דקות לגן של דין והבנים עזרו לי ולמייקל לצאת מהמכונית, ידעתי שדין התגעגע אליו בדיוק כמוני, כל היום הוא התרוצץ בבית ושאל איפה אבא. הוא ישן איתי בכל לילה, גם כדי שאני לא אהיה לבד וגם בגלל שלהיות בצד של מייקי במיטה נתן לו תחושה של ביטחון.
"תני לי יד," מייקל אמר בקול רך לפני שנתן לי נשיקה בלחי. "אתה עם קביים, אם אני אחזיק לך את היד אתה תיפול"
"בבקשה." נאנחתי והחזקתי את ידו בזמן שהתקדם עם הקביים לגן, אני לקחתי את הקביים והבנים עזרו לו לעמוד ברגע שנכנסנו לבפנים. "דנידין," קראתי לו והוא מיד רץ לכיווני אבל ברגע שהוא ראה את מייקל, הוא נעצר.
"אבא?" הוא הסתכל עליי כדי שאני אאשר לו שזה באמת מייקל, הינהנתי, באותו רגע העיניים של דין התמלאו דמעות והוא רץ אליו. בגלל שהבנים החזיקו את מייקל אז הוא יכל להתכופף להרים את דין בלי בעיה.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
"לא דין אל תבכה," הוא התחנן ונישק את הלחי שלו כמה פעמים. זה היה מראה כלכך חמוד, דין בכה על מייקל ולא הסכים לעזוב אותו, אני כמעט התחלתי לבכות. "היי אבא כאן עכשיו והוא לא מתכוון ללכת טוב?" מייקל שאל ודין כמובן הינהן כתשובה.
"אולי נלך כולנו עכשיו לאכול גלידה? להשלים פערים, לדבר," הצעתי וברגע שאמרתי גלידה חיוך עלה על פניהם של כולם. רק אוכל יש להם בראש. בנים. בעצם אני לא יכולה לדבר, אני הצעתי גלידה ואני רעבה כל הזמן. ולא אני לא בהיריון. אני מקווה.
כשכולנו הגענו לגלידרייה, כולם הפנו את מבטם אלינו והתחילו למחוא כפיים, אוקיי אנחנו לא באים לפה כל כך הרבה פעמים שצריכים להתחיל למחוא כפיים.
"אמא מה עשית?" ציחקקתי כשדין לחש את זה באוזן שלי. "הפעם לא עשיתי כלום, אין לי מושג מה קורה כאן," לחשתי בחזרה ולקחתי מכולם הזמנות לפני שניגשתי לדלפק, לעובד שמכיר אותי הכי טוב, בן.
"מה קורה כאן?" שאלתי אותו אחרי שאמרתי לו את ההזמנות של כולם. "זה החבר שלך ואת לא יודעת? כולם יודעים," הוא אמר והתחיל להכין את הכוסות והגביעים. "החבר שלי לא ממש בעניין של לשתף אלא אם שואלים ואני לא רוצה לתקוף אותו בשאלות ברגע שהוא חוזר מהצבא אחרי חצי שנה שלא ראיתי אותו."
