הפכים נמשכים

זיכרון מהעבר

2011

טאטסויה;

פוקמאצ'י התעכב לחזור, כנראה לקח לו זמן לשכנע את הרופא שישחרר אותי. ניצלתי את הזמן הזה כדי לנמנם קצת, נשכב לאחור בעיניים עצומות ניחוח הווניל עדיין באפי. כמה זמן עבר מאז נפגשנו? שנתיים, שלוש? אני עוד זוכר את זה כאילו היה אתמול. איך היא נתקלה בי מאחור רטובה כולה, במבט כנוע ומבויש שהתחלף באחת לחוצפה טהורה ברגע שהבינה מי אני. זה לא כאילו לא היה לי מושג איך אנשים נהגו למלמל דברים מאחורי גבי. ככה זה שמכרת את נשמתך ליאקוזה, הפסקת להיות אדם. מבחינת האנשים ה"רגילים" אתה לא יותר מחייה על שתיים. יחד עם זאת אף אחד לא העז אף פעם לומר לי את זה בפרצוף. אבל היא הייתה שונה, היה בה משהו אחר. משהו שגרם לי, זה שמעולם לא חשף את עצמו בפני איש לרצות ולהכיר אותה לעומק. הייתי סקרן לדעת מה עבר לה בראש, מה הרגישה, הייתי חייב לדעת הכל. אם כי במחשבה לאחור, אולי הייתי צריך להקשיב לעצתו של פוקמאצ'י ולשכוח ממנה עוד באותו היום. כך לפחות המצב היה שונה ומגומי עדיין הייתה בחיים.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

2010

הוא מעולם לא חשב שזה יכול היה לקרות, לא לו. כמעט עשרים שנה של בדידות וחלל ריק שנשאר בפנים, חלל שאיש לא יכול היה למלא, או כך לפחות הוא האמין. כמי שנזרק כתינוק ועבר מבית יתומים אחד לשני, כמי שאנשים תמיד הביטו עליו מלמעלה, לעגו לו ובזו לו או גרוע מזה, ריחמו עליו. הוא מעולם לא תיאר לעצמו שילמד לאהוב, להיות נאהב. האדם היחיד שהיה קרוב אליו, שהפגין כלפיו חום ואהבה הייתה, קאשיוואבה יוקו. או כמו שנהגו הילדים בבית היתומים לקרוא לה, יוקו סנסאיי. אבל בשביל טאטסויה היא הייתה יותר מרק מורה, יותר מתחליף לאימא, עבורו הייתה יוקו התגלמות האהבה. גם אם זה לא היה הגיוני, אפילו שהיה רק ילד בן 9 הוא אהב אותה. מאז הגיע לראשונה לבית היתומים 'מארובה' ופגש בה הייתה יוקו, אהבתו הראשונה. אבל לילה אחד הכל השתנה. עד שסוף סוף מצא את המקום אליו הוא שייך, בו הרגיש בבית. התמוטט עולמו של טאטסויה יחד עם גופתה המדממת של יוקו. מאז הדבר היחיד שעודד אותו להמשיך הלאה הייתה המחשבה על נקמה, הוא לא יעזוב את העולם עד שרוצחיה של יוקי יהרגו. למען הרגע הזה הוא היה מוכן לוותר גם על נשמתו. וכך יחד עם איקואו שהפך לאח שמעולם לא היה לו. הקדיש את חיו כדי לגלות את האמת מאחורי מה שבאמת קרה באותו הלילה. לא משנה מה יצטרך לעשות, על כמה אנשים יאלץ לדרוך בדרך למטרתו, הוא היה מוכן לזה. אבל רק לדבר אחד טאטסויה לא היה מוכן, דבר אחד הוא לא לקח בחשבון, טאצ'ומי מגומי. אותה צעירה יפיפה וחסרת פחד שהצליחה לחדור אל מעטה הקרח שלו מבלי שציפה לזה. עד מהרה הוא מצא את עצמו בצומת דרכים, לא בטוח לאן לפנות. אם להמשיך בדרך הנקמה שלשמה הקריב כל כך הרבה או שאולי היה עליו להיכנע לרגשות שעוררה בו, לרצון העז לעזוב את דרכי הפשע ולחיות יחד איתה, להקים משפחה משל עצמו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

2011

טאטסויה;

הערב ירד שנכנסתי אל דירתי מוצא אותה נשענת על משקוף המטבח בידיים שלובות "איחרת" נזפה בי בילדותיות בזמן שערכה את השולחן; סלט יין והמנה האוהב עלי, חביתת אורז עם קטשופ.

הרמתי ידיים באוויר כנכנע "מצטער, לרגע שכחתי שאת אמורה לבוא היום"

היא נעצרה ושלחה לעברי מבט עוקצני "הו, אם ככה שאלך?"

"זה יהיה חבל, אחרי שטרחת כל כך" השבתי לה מבט, תולה את הג'קט שלי על המתלה בכניסה.

"אז תשב, לפני שהאוכל יתקרר" היא מהרה להתיישב מולי, מוזגת סלט לצלחת קטנה.

"אם החברה שלי היו יודעים מי באמת כאן הבוס" זה היה משעשע שדווקא אני, סגן ביאקוזה הפכתי חתלתול מולה. והנורא מכול הוא שהיא ידעה את זה.

"אל תדאג, אני מבטיח לא לספר להם. עכשיו, תאכל" מגומי נשענה עם שני מרפקיה על השולחן וחיכתה לראות אותי אוכל. מובן שלא יכולתי לאכזב אותה וחוץ מזה הייתי רעב. לקחתי את הכף חותך חתיכות עבות ומעביר אותן לפי. כל הזמן תחת עיינה הבוחנות.

"נו, איך יצא?" שאלה בהתרגשות.

כמו תמיד זה יצא נפלא, "איום ונורא..." אני ממלמל בן נגיסה, לנגיסה ומשתדל שלא לפרוץ בצחוק. ההבעה שלה הייתה כל כך חמודה.

"אתה איום ונורא..." אמרה שהיא מכה בידי עם כף העץ של הסלט. לא יכולתי להחזיק עוד והתחלתי לצחוק דבר שהיה מדבק כנראה כי היא החלה לצחוק גם כן. התכוונתי למזוג לנו קצת יין אבל אז שמתי לב שהיא שוב שחכה את הפותחן.

"עכשיו באמת, זה יצא כל כל נורא?" התעקשה.

"אל תזעפי כל כך, זה יצא ממש טעים" אמרתי קם מהכיסא, נושק למצחה ולוקח את בקבוק היין "אני אביא את הפותחן" היא הנהנה בחיוך, כמה יפה היא כשהיא מחייכת. ניגשתי למטבח בחיפוש אחר פותחן "יש לך מושג איפה הוא נמצא?" מצחיק שלא ידעתי איפה כל דבר מונח בדירה שלי. אבל הייתה לה נטייה לשנות את המיקום של חפצים לפי הנוחות שלה.

"קח את הזמן, אני בטוחה שתמצא אותו" ירתה לעברי.

לקחו לי כמה דקות עד שלבסוף מצאתי אותו, במגירה שמתחת לכיור. "אם זה עונש על מה שאמרתי, אני מצטער. מה דעתך שנשכח מזה על כוס יין אדום" אמרתי פותח את הבקבוק ויוצא חזרה אל פינת האוכל. אך החיוך על פני קפא בשנייה שיצאתי, מבחין בה זרוקה על הרצפה לא רחוק מהשולחן "מגומי!" זרקתי את הבקבוק ממהר לעברה.

"טאטסויה..." לחשה.

"אני לוקח אותך לבית חולים" מיהרתי לומר אבל היא רק הנידה בראשה.

"אין טעם, זה הסוף" היא הייתה חיוורת ודם נגר מפיה "אני שמחה " היא חייכה רק בקושי ידיה מונחת ברוך על פני "שמחה שיצא לי להכיר אותך, טאטסויה" ועיינה היפות נעצמו באחת.

"מגומי!" קמתי בבהלה, מתיישב במהירות ומרגיש את הדקירה החדה בבטני. הנחתי את ידי ל על המקום בו נורתי, עדיין הייתי בבית החולים וזה היה רק חלום, או יותר נכון סיוט.

 "טאטסויה סאן..." פוקמאצ'י נכנס לחדר בשנית על פניו הבעה מודאגת למראה עיגלי הזיעה שעל מצחי.