קמתי בבוקר, והחלטתי שהיום זה היום. אני אעשה מה שאף אחד לא העיז לעשות אי פעם, גם לא הנשיא, מסתבר.
אני אתנגד לנואה פלהיי.
או אפרד ממנו, לפחות. לא שיש כזה הבדל.
אני אעשה את זה היום, דבר ראשון על הבוקר. הוא ייגש אליי ואני אעצור אותו ואגיד לו שזהו זה. זאת פרידה. זה לא אני, זה הוא. טוב, אולי את זה אני לא אגיד.
הוצאתי ג'ינס אקראי מהארון ולבשתי אותו בדרך למטבח. אחותי הקטנה הייתה שם, קוראת מגזין ושותה קפה עם קינמון.
"בוקר", היא בירכה בלי להסתכל עליי.
"בוקר", הנהנתי. ניגשתי אל העמדה של הדגני בוקר ולקחתי לעצמי קורנפלקס. אני לא יכול להפסיק לחשוב על הבעת הפנים המופתעת שתהיה לנואה. והתלמידים במסדרון, שיהיו כל כך מופתעים. אף אחד לא התנגד לנואה אף פעם. ועוד אני, שאמור להיות החבר שלו! אולי אפילו יעריצו אותי, ויעשו כדוגמתי. לאט לאט אנשים יתחילו להתנגד לנואה. האימפריה שבנה תקרוס לו מול העינים. אוי, כמה שהוא יהיה מושפל.
הייתי כל כך מרוצה מעצמי שלא שמתי לב שאני מוסיף מיץ תפוזים לקורנפלקס.
••••
"ג'ימי!" נואה קרא לי.
זה כמו דה ז'ה וו מהגיהנום. הימים חוזרים על עצמם, מחרידים עם סוף דומה. לילות ללא שינה. אבל לא היום. הרגשתי את הכוח בתוכי לשים לזה סוף. נואה התקדם במהירות, עם חיוך שליו על פניו. כבר באתי לשלוח לו יד ולעצור אותו מלהתקרב אליי, אבל הוא הקדים אותי והרים אותי בחיבוק, מסובב אותי באוויר. "בוקר טוב לנסיך שלי", הוא נישק אותי קצרות על השפתיים, מעביר לי עיקצוצים בכל הגוף. הבטתי בעיניים המדהימות שלו. זה היה כל כך חמים, כאילו הוא ממיס אותי רק מעצם המבט עצמו.
והחלטתי לדחות את הרגע הגורלי שלי.
"בוקר טוב", אמרתי סמוק. "מה המצב רוח הטוב על זה על הבוקר?"
"יש לי הפתעה בשבילך", הוא קרץ ושיחרר את החיבוק. גל של פחד חלף בי. לעזאזל עם ההפתעות שלו. "נראה לי שאני אוותר", אמרתי. שיחקתי בצווארון של החולצה שלו, מנסה לרכך את תגובתו. נואה באמת הסתכל על היד שלי, בוהה. אולי מסמיק קצת. הוא תפס בידי ולחץ אותה בעדינות אליו.
"בוא נלך לכיתה", אמר. הוא גרר אותי אחריו, מפלס את דרכו בקלות בין כל התלמידים, שפשוט סרים בצייתנות מדרכו. בחנתי את הפנים שלו, ופתאום שמתי לב כמה שהעיניים שלו משקפות את מה שהפנים לא - הן שידרו סכנה, כאילו הוא יוצא למסע הציד שלו.
התקרבנו לכיתה, ואז פתאום הוא שינה כיוון במהירות. הוא פנה שמאלה, למסדרון שמוביל לשירותי נכים. אין לנו נכים בבית ספר, אז הם כמעט תמיד ריקים. פחדתי.
"נואה לאן -".
"ששש", הוא השתיק אותי. הוא הגביר מהירות ככל שהתקרבנו יותר לסוף המסדרון. "אני רק רוצה לדבר". הוא בדק שאף אחד לא מסתכל ואז דחף אותי לתוך השירותים,נכנס אחריי.
YOU ARE READING
NOWAY.
Short Story"אין מצב שאתה עוזב אותי", הוא לחש לי באוזן. הוא חיבק אותי חזק כל כך שנאבקתי לנשום, פוחד שאני אברח. "א-איך... גילי..ת?" שאלתי בקוצר נשימה. הוא ידע שרציתי להיפרד ממנו היום. "אתה תעזוב אותי רק בקבר", הוא לחש, מתעלם מהשאלה שלי. זה איום?
