בלב כבד אני מכניס את הציפית של הפּוך למכונת הכביסה. אני מרגיש איך השרירים שלי נעים בניגוד לרצונם, סוגרים אותה בפנים ומפעילים את המכונה.
הפעלה מהירה, שלושים דקות. שלושים דקות למחיקת הזיכרון האחרון מג'ימי הולדן.
אני מוסיף אבקת כביסה ומרכך כביסה כחול, בדיוק כמו שאמא לימדה אותי, ומתכונן ללחוץ על הפעל. אבל היד שלי לא זזה, כאילו קפאה במקומה. האצבע עוד מרחפת ליד הכפתור, כולה מלאה באנרגיה פוטנציאלית שלא רוצה להתממש. אני לא רוצה ללחוץ על הפעל. אני לא רוצה שהשמיכה האחרונה שעוד נשארה עם הריח של ג'ימי תיכנס לכביסה. אני לא רוצה.
"הכנסת את הציפית לכביסה?" אמא מזכירה לי בצעקה מהמטבח. בטח יושבת שם ומעשנת קאמל, עם כוס של הלאטה שהיא תמיד מזמינה מבית הקפה בלובי של הבניין, תוהה איפה אבא.
נבהלתי מהצעקה, והאצבע שלי ישר נשלחה קדימה, מפעילה את המכונה. היא התחילה לרעוד, להשתעל ולקרטע, כמו תמיד. כשהייתי קטן חשבתי שהיא נלחמת עם הבגדים, מנסה להוציא אותם מתוכה ללא הצלחה. סיפרתי על זה פעם לג'ימי, והוא צחק. יש לו צחוק שקט, שמתגלגל החוצה כשהוא לא מצליח לשלוט בו. הוא כבר לא יצחק יותר יחד איתי. כל מה שנותר לי הוא להסתכל בצער על הזיכרון מג'ימי מתערבל לו ונעלם.
אני כל כך מתגעגע לג'ימי. עברו בסך הכל עשרים ושלושה ימים, שלוש שעות ועשרים ארבע דקות מאז שהוא עזב את הבית שלי בהיסטריה. הוא אמר שהוא לא רוצה לראות אותי יותר לעולם, שהתכונה שהוא הכי מעריך בבני אדם זה שהם לא אני. הרגשתי שאני רוצה למות באותו הרגע. כשראיתי אחר כך את הזבל שהוא מחבב, כמעט הרגתי אותו. אבל התאפקתי ורק צרחתי עליו לעוף לי מהעיניים.
ג'ימי. ילד יפה וסתום. אילו הוא רק היה מבין כמה טוב היה לו איתי. אני ממש רוצה לכעוס עליו כי הוא שיחק והשתמש בי כדי להשיג ביטחון עצמי, אבל לא יכול. כי עד לג'ימי הרגשתי לא מסופק, הרגשתי שאני צריך לעשות הכל הכי טוב שאפשר ומעבר, רק כדי שהאי שקט הפנימי הזה יעלם לי ואוכל להירגע. ג'ימי היה פשוט הכל. הוא היה כל כך פשוט ורגיל ולא בולט, וזה מה שהפך אותו לכל כך מיוחד בעיני. הוא כמו חתיכת פאזל קטנה בצבע תכלת שמרכיבה תמונה של שמיים. הוא חייב להיות שם כדי שהתמונה תהיה מושלמת. כשהוא בא והשלים את הפאזל שלי, הרגשתי כל כך מסופק. יכולתי פעם ראשונה בחיי לנשום לרווחה, להרגיש שאני לא צריך להוכיח את עצמי לכל העולם.
ג'ימי היה הכל, ועכשיו הוא נעלם. איך אפשר לתקן בן אדם שלם, כשחצי מהלב שלו נעלם?
הרגשתי שיש גבול לכמה שאני יכול לבהות במכונת כביסה. אז קמתי ויצאתי מהחדר כביסה, והולך באופן אוטומטי למטבח. לא ידעתי מה לעשות עכשיו. ללמוד לפיזיקה? לישון? לאכול? לאכול נשמע סביר. בלי לשים לב תמיד יוצא שאני אוכל כשאין לי מה לעשות. הפרעת אכילה, אולי. אני מקפיד להוריד את זה אחר כך בחדר הכושר שאני מתגנב אליו עם המנוי של אבא שלי. אנחנו דומים. המזכירה תמיד מתבלבלת.
YOU ARE READING
NOWAY.
Historia Corta"אין מצב שאתה עוזב אותי", הוא לחש לי באוזן. הוא חיבק אותי חזק כל כך שנאבקתי לנשום, פוחד שאני אברח. "א-איך... גילי..ת?" שאלתי בקוצר נשימה. הוא ידע שרציתי להיפרד ממנו היום. "אתה תעזוב אותי רק בקבר", הוא לחש, מתעלם מהשאלה שלי. זה איום?
