NOWAY.

3/3

אני כבר שלושה ימים בלי נואה פלהיי, וזה כמעט טוב כמו שחשבתי.

תלמידים מביטים בי בהערצה ובבלבול במסדרונות, לא מבינים מה עבר לי בראש. התחלתי לדבר עם אנשים שנואה לא נתן לי לדבר איתם, והם ממש נחמדים אליי. לא היו לי גם ככה חברים לפני נואה, ואני מרגיש שהחברות איתו נתנה לי ביטחון. הו, ויש לי חבר חדש. קוראים לו מייקל.

טוב, הוא לא החבר שלי. עדיין. אבל אני חושב שהוא ממש חמוד ושלשיחות שלנו אפשר לקרוא פלירטוט (אם אני החלטתי שהן פלירטוט אז הן פלירטוט!). אנחנו יושבים אחד ליד השני בקפיטריה, וכבר קרה שהוא נגע ביד שלי כבר פעמיים שלמות. פעמיים! הייתם מאמינים?

מנואה אני מתעלם, די בהצלחה. להתגבר עליו היה הדבר הכי קל שעשיתי אי פעם, במיוחד אחרי איך שהוא הגיב. בבוקר שאחרי הוא חלף לידי והתעלם ממני, להקלתי הרבה. כולם היו בשוק. מישהי שאני לא מכיר צעקה בשאלה, "מה, נפרדתם??" ובלי שהגבנו כולם הסכימו והגיעו למסקנה המתבקשת הזאת. לא נורא, נואה תכף יימצא מסכן אחר להכות אותו ואז הם יוכלו לחזור לנשום.

בארוחת צהריים ישבתי בשולחן אחד עם מייקל ועוד כמה מחבריי החדשים. דיברנו וצחקנו והיה ממש כיף. אפילו הטעם הטפל של האוכל נעשה נהדר בסיטואציה החדשה הזאת. הרגשתי אושר, אפשר להגיד.

באמצע האוכל הרגל של מייקל נגעה קלות ברגל שלי. הפניתי את מבטי אליו וראיתי אותו בוהה במשהו לפניו, מסמיק. חייכתי וחיככתי את רגלי ברגלו. הוא חייך חיוך מטופש והשפיל את מבטו לאוכל שלו.

"מה אתם עושים שם, זוג יונים?" לאורה שאלה אותנו, מגחכת. כל השאר הביטו בנו וצחקו.

"מייקמי", אמר אליאס וקרץ.

"לא לא!" ר'ייצל ניענעה בראשה. "הם בכלל ג'יקל".

"כן!" צווחה לאורה. "ג'יקל לנצח!" היא גרמה לחצי הנוכחים לנעוץ בנו מבטים. התחלתי לצחוק.

"די כבר", מייקל הסמיק בבירור. הרגשתי שביעות רצון. הישרתי את מבטי קדימה ונתקלתי בטעות במבטו של נואה. הוא עמד במרחק חמישה שולחנות, נועץ בי מבט קטלני, ואחר כך במייקל. ואז, הוא סובב את מבטו והמשיך להתקדם לשולחן הקבוע שלו עם המגש בידיו, כאילו כל זה לא קרה בכלל.

עברה בי צמרמורת. הסתכלתי על מייקל, שהיה שקוע בריב עם השאר. הוא לא שם לב לנואה. איבדתי את המצב רוח. חזרתי לנעוץ מבט בצלחת שלי עד לסוף ההפסקה, מהרהר.

נואה.

*

"אתה תיפרד ממני רק בקבר", הוא לחש, מתעלם מהשאלה שלי.

זה איום?

"עזוב אותי", דחפתי אותו, והוא לא התנגד. הוא רתח, ראו עליו. קמתי מהספה ואספתי את הבגדים המפוזרים שלי. הרגשתי ביד של נואה מנסה לגעת בשלי, והסתובבתי אליו במהירות, חובט בו. "אל, פשוט אל", הזהרתי אותו. לבשתי את הבוקסר שלי והתחלתי ללכת לכיוון החדר שלו, לובש תוך כדי את החולצה שלי.