קמתי בבוקר לצללי השעון המעורר, נכנסתי למקלחת, ציחצחתי שיניים. הבטתי מעט בארון- מתלבטת מה ללבוש ולבסוף לבשתי חולצת בצפר בצבע אדום וג׳ינס שחור ארוך, נעלתי את נעלי הוואנס השחורות שלי.
נכנסתי למטבח ואכלתי את דגני הבוקר הרגילים שלי.
לקחתי מפתחות ויצאתי לעבר תחנת האוטובוס המלאה בתלמידים הממהרים לבית הספר.
נכנסתי לתוך האוטובוס התיישבתי בחלק האחורי שלו, מאזינה למוסיקה המתנגנת מהאוזניות.
האוטובוס נעצר בתחנה הקרובה לבית הספר ומייד התחילו לצאת ממנו עשרות תלמידים, נדחפים לעבר היציאה.
ירדתי מהאוטובוס מתקדמת לכיוון בית הספר.
נכנסתי לכיתה והתיישבתי במקום הקבוע שליי לייד אשלי.
בוקר רגיל.
הסתובבתי לאחור לעבר השולחן של מייקל מחכה לנשיקה שהוא מעיף לעברי בכל בוקר.
אבל רגע.
סובבתי את ראשי מייד בחזרה.
כמעט שחכתי, נפרדנו אתמול..
הרגשתי מבולבלת נורא, כאב לי שמישהו שהיה איתי כל כך הרבה זמן, שהיה חלק מהיום יום שלי, הפך פתאום לכלום. אהבתי אותו אבל לא יכלתי להתמודד עם הלחץ שהוא מוסיף לחיים שלי. חונק אותי מלהיפגש עם חברות, ודורש ממני דברים שאני לא יכולה לתת לו..
פלאשבקים מאתמול הידהדו במוחי, יכלתי להרגיש את ידייו של מייקל לופתות את זרועותיי. הן אחזו בי כל כך חזק שכבר יכלתי להרגיש שהמחשבה הפכה למציאות. "איי" נאנחתי בכאב. "אנחנו צריכים לדבר" אפילו הקול שלו נשמע אמיתי.
"קייט??" קולו של מייקל נשמע שוב.
הפנתי את ראשי לכיוון שממנו נשמע הקול.
מייקל עמד שם אוחז בזרועי, ושלח אליי מבט רציני.
אוקי זה באמת מייקל.
"אנחנו צריכים לדבר" חזר שוב על דבריו.
כל כך רציתי לצאת ולדבר איתו, לפתור את הכל ולשכוח ממה שקרה אתמול. שיבין את הטעות שלו וישנה את הגישה שלו. אבל הכרתי את מייקל, הוא בחיים לא יודה שהוא טעה, מבחינתו הוא תמיד צודק.
"אני לא מעונינת לדבר איתך, לפחות לא עכשיו" הפנתי את ראשי לצד, נחושה בדעתי.
"מייקל שב במקום" המורה שנכנסה לכיתה ביקשה ממיקל.
מייקל שיחרר את אחיזתו ממני והתקדם לעבר מקומו בחוסר רצון.
ידעתי שהוא לא הסתפק בזה, הוא יתעקש לדבר איתי עד שייצליח.
