אנחנו ילדי העצים.
משוטטים, משחקים, ורצים.
כל בוקר ממש מוקדם,
אנחנו בודקים שאין מלבדנו אדם.
מישהו שידחוף ויקדם,
מישהו שיהיה האשם,
באותם פשעים שנעשו נגדנו,
על כל שאר הילדים שלא עומדים לידנו.
מישהו שנוכל עליו לצרוח ולצעוק,
מישהו שנוכל בקלות גם למחוק.
וכשאף אחד כזה לא עומד בחוץ,
אנחנו מרשים לעצמנו סוף סוף לצוץ,
כן, למרות כל השמחה והמשחקים,
אנו מפחדים להביט ולו לרגע לשחקים.
שמא יבוא אדם שיקדם וידחוף,
שאותנו יתקוף ויסחוף,
למערבולת מסוכנות של ענפים מחודדים,
שלא ישארו שום עדים,
שום ילד-עץ שיתנגד לשינוי,
שיתחיל האדם עם הפינוי ובינוי,
כי בסופו של דבר יכרתו את העץ,
ואנחנו נאלץ,
להמתין,
-לקץ.
