זה קרה.
זה באמת קרה.
הוא חזר מהמלחמה.
הוא שב לזרועותיי בריא ושלם.
אך משהו קרה לו.
הוא נהג לשבת מול הטלוויזיה ולראות את הדיווחים על המלחמה, לשמוע את האזעקות וקולות הירי. זה היה לו קשה.
יכולתי לראות את מוחו עולה באש מרוב חשיבה. את הגלגלים עובדים קשה.
הוא נהג לשבת בשקט עם מחשבותיו, לנעוץ את אצבעותיו בצידי הכורסא, ולהסתכל על הטלוויזיה.
הייתי שמחה מידי שחזר בשביל לעזור לו להתמודד.
שנים לאחר המלחמה ושוב דבר לא חזר להיות כפי כשהיה.
אני צופה בו עד היום.
שומע אזעקות וקולות ירי, שומע את הצרחות ומרגיש על בשרו את הזוועות.
באותו רגע הבנתי שהוא לא חזר בריא ושלם.
הוא לא חזר בכלל.
האדם אליו אני רגילה, נשאר אי שם, באזור המלחמה.
נועץ את אצבעותיו בכורסא.
מפעיל את הגלגלים בראשו.
והטלוויזיה.
היא בכלל כבויה.
