בואו נשחק משחק.
אני אומרת "הוא כבר לא..." ואתם משלימים.
הוא כבר לא ירדם באוטובוס ויפספס את התחנה.
הוא כבר לא יתלונן על כמה שהתיק כבד והנשק מעיק.
הוא כבר לא יגיד לאמא כמה השניצל טעים אפילו שהוא נשרף קצת.
הוא כבר לא ישב עם חברה שלו בבר ויצחק על הסריגים המוזרים שלה.
הוא כבר לא יצפה בגמר גביע המדינה עם חברים שלו בזמן שהם דופקים את הפיצה שהזמינו.
הוא כבר לא ידע איך זה להשחיל טבעת לאצבע של ארוסתו, ממש שם, מתחת לחופה.
הוא כבר לא יקפוץ למכולת בשתיים לפנות בוקר בשביל לקנות מלפפונים חמוצים וחמאת בוטנים כי היא ביקשה.
הוא כבר לא ירגיש את הכאב של ידו נמחצת תחת ידה של אשתו בזמן הלידה.
הוא כבר לא ילטף את התינוק שלו ויצחק שהוא דומה לתפוח אדמה.
הוא כבר לא ידביק לו פלסטר אחרי שנפל על הדשא.
הוא כבר לא ייעץ לו איך להתחיל עם בחורות, ואיזה מסלול בצבא לבחור.
הוא כבר לא יעשה שום דבר.
כי הוא כבר לא קיים.
לא עוד.
יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה.
יהי זכרם ברוך.
