Hard love-ICH first story

פרק שתיים עשרה -פאק

-אמילי-

נכנסתי הביתה והורדתי את מעילי, תולה אותו על הוו מאחורי הדלת,

"היי דילן," אמרתי ונישקתי את קודקוד ראשו. הסידור מבחינת המשפחה הוא שאמא כביכול נטשה אותנו ועכשיו זה או שאטפל באחיי הקטנים או שמשפחות זרות יפרידו ביניהם ויאמצו אותם. האופציה השניה בכלל לא נשקלה, גם אם זה יהיה תלוי בזה שאני יהיה הומלסית האחים שלי יחיו בדרך הטובה ביולר שהם יכולים לחיות בה.

הביאו לנו ממשרד הרווחה מטפלת ששוהה עם הילדים כול היום, מהבוקר שהיא מכינה להם אוכל ועד לערב, שאני מגיעה והיא הולכת.

היום בבוקר החלטתי לחזור לעבוד, אין לי ברירה. לענות את עצמי זה בהחלט לא הפיתרון. אני יכולה להשאר במיטה לעד, אבל זה לא יקדם אותי לשום מקום. לכן בחרתי לקום, אומנם בעצבים, בעייפות ובתשישות אבל קמתי.

לא ציפיתי שהתיק הזה שנקרא 'קולטון הנריקסון' יפול עלי. הוא רצה לדבר ואני סירבתי, בדרך לא הכי יפה ונחמדה, אהל אני חושבת שאחרי שקרה מה שקרה לי יש לי את הזכות בעולם להתעצבן. קולטון- עם כול הקשיחות שלו, הוא לא מחייך הרבה ושקט באופן מחשיד. אבל שהוא כן מחייך הוא נראה מלאך וכשהוא כן מדבר אפשר להתחרפן מכמות הסקס האפיל שנוטף לו מהקול.

"אמ," דילן משך בחולצתי מלמעלה והכריח אותי להסתכל עליו.

"מה קטנצ'יק?" שאלתי בשקט, זה היה הכינוי שלו לפני שהכול קרה. דילן הוא האח הראשון שנולד לי לאחר המון שנים. לאמא ואבא שלי היו המון קשיים להיכנס להריון שוב, אחריי. כשדילן ג'ייס וסטיב נולדו כבר הייתי ילדה גדולה, כמעט בת שש עשרה. דילן בן חמש ומיד אחריו נולדו התאומים בני השלוש.

הוא הסתכל עליי ודמעה שקופה ומלוחה ירדה לו על הלחי, ומיד אחריה עוד מספר דמעות.

"מה יהיה איתנו?" הוא שאל בשקט, "מה אנחנו עושים?"

תקשיב לי טוב," אמרתי במהירות, "אני יודעת שלא ראיתם אותי המון זמן, ושלא הייתי אני בזמן האחרון." אמרתי וליטפתי את פניו בעדינות, "אבל זהו, זה נגמר. אני חוזרת לעבוד, והכול יהיה בסדר!" אמרתי, מתחילה להאמין במקצת לעצמי,

"ומה יהיה עם אמא?" הוא שאל בשקט לאחר מספר רגעים,

"אם אמא לא רוצה להיות פה דיל," אמרתי ונשקתי ללחיו בנוקשות, "זו בעיה אך ורק שלה."

-קולטון-