מיליון סיבות שבעולם

פרק 2- ״המציאות שלי״

עבר שבוע בערך מאז שהכרתי את אדם
וזה מדהים
כי הוא המשיך לדבר איתי גם לאחר שפניתי אליו בגישה צינית ומעצבנת
וזה פשוט מדהים
------
יצאתי החוצה, היתי בדרך למקום שמרגיע אותי; הגג של הקניון.
ראיתי בדרך פרחות מהשכבה שלי שאני שונאת ואז התחלתי לחשוב כמה נפלא היה העולם בלי הפרחות הנוראיות האלה
-״היי אלכס״, פתאום שמעתי משום מקום. הסתובבתי וראיתי את אדם רץ לכיוון שלי
״היי״ הגבתי בטון עייף.
-״לאן את?״
״למקום המסתור שלי״ עניתי בציניות באופן נורא מפתיעה (-צינית-)
הוא גיחח
-״אני יכול לבוא איתך?״
בתכלס לא היה לי אכפת שבחור חתיך ישב איתי ובטח נאכל עוגיות שוקולד צ׳יפס ונדבר על החיים כמו שעושים בסרטים.
אבל לא הבנתי, למה לעזאזל הוא מדבר איתי ?
בדרך כלל כל הבנים מתעלמים ממני או יורדים עלי, או שמנסים להתחיל איתי כדי לרדת עלי אחרי זה, כן! אולי זה מה שהוא מנסה לעשות!
״אממממ אוקי״ אמרתי לו והתחלתי ללכת והוא בעקבותי.
היתה שתיקה מביכה
״יש לך כסף ?״ שיט למה אמרתי את זה אני נשמעת ילדה שאוהבת רק כסף!
-״לא״ ושלף סגריה מהכיס.
״אז אתה לא מועיל לי״ אמרתי וקיוויתי שהוא יבין שאני צינית.
-״יש לי עשרים שקל אם זה מועיל לך״ היה לו מבט של מישהו שהבין את היציאה הצינית העלובה שלי.
״אז בוא, נלך לקנות עוגיות שוקולד צ׳יפס״
הסגרייה שלו נפלה על הרצפה והוא כבר העדיף להשאיר אותה שם. נכנסנו לחנות, קנינו כמובן את הדבר שאני הכי אוהבת בעולם- עוגיות שוקולד צ׳יפס
והמשכנו ללכת עד שהגענו לקניון.
עלינו לקומה האחרונה והיתה דלת לגג אבל היא היתה נעולה.
-״אנחנו אמורים ללכת לגג?״ הוא שאל בתמימות.
״כן״
-״באסה נעול״
דפקתי בדלת ואחרי דקה היא נפתחה ודניס היה שם. דניס הוא שומר זקן של הקניון ששומר על הכניסה לגג, כי יש ילדים שמנסים לעלות לשם כדי להתאבד
אבל אותי הוא מכיר והוא יודע שאני תמיד עולה לגג כי זה המקום שלי, לחשוב.
אני ואדם התיישבנו במקום שממנו רואים את כל העיר, אין לי מושג למה בכלל אנחנו יושבים ביחד ולמה הבאתי אותו ולמה הוא רצה בכלל לבוא?!
״אז מה הקטע שלך, אדם ?״ שאלתי את זה, אני כלכך מטומטמת באמת אני נשמעת כמו אמא שלי.
-״אני חיי את החיים״ וחייך חיוך של מישהו שעשה קקי סוף סוף אחרי שהתאפק שעתיים.
״אה, נחמד״ חייכתי חיוך מאולץ.
-״ואת? מה הקטע שאת אוכלת לבד עוגיות שוקולד צ׳יפס ומכירה זקן שמכניס אותך לגג של הקניון?״
הססתי. הססתי אם לספר לו באמת עלי או סתם להמציא משהו מפגר.
״אני מכירה את הזקן כי פעם ניסיתי להתאבד, ואני מכורה לעוגיות שוקולד צ׳יפס כי זה הדבר היחידי שמהווה לי אושר, ואני לבד כי אני פשוט לבד. כל החברות שלי נהיו פרחות או שהן עזבו לעיר אחרת ובדרך כלל בנים יורדים עלי״
-״למה ניסית להתאבד?" הוא דיבר בטון רגוע והוציא סגריה.
״כי לא מצאתי סיבה לקום בבוקר״
-״אהה, זה מובן״ הוא אמר את זה והדליק את המצית.
הוא שלף סגריה ועשה פרצוף של ׳רוצה?׳ ולקחתי את הסגריה והדלקתי אותה.
״אני לא מבינה למה אתה כאן יושב ומדבר איתי״
-״אני אסביר לך משהו אלכס, אם תראי בן אדם יושב לבד בצד, אוכל עוגיות שוקולד צ׳יפס ומתגנב לגגות של קניון דרך איש זקן, זה לא ירתק אותך?״
חייכתי. ״אז אני מרתקת אותך.״
-״את מרתקת אותי״
״מה מרתק בי בדיוק?״
-״למה את כלכך צינית וקרה לכולם? תגידי תודה ותחמיאי בחזרה״.
התחלתי לצחוק ולקחתי ביס מהעוגיה שלי.
״הדרך הטובה ביותר לשמור על כך שהלב שלך לא יפגע, זה להעמיד פנים שאין לך אחד כזה״
אמרתי את זה ובלעתי את העוגיה .
-״חכם״. הוא אמר וזרק את הסגרייה .
״תסתכל רגע על הנוף״ אמרתי לו , ״מה אתה רואה כאן?״
-״אני רואה מכונה אחת ענקית. וכל אחד חלק ממנה. אפילו את״
באותו הרגע הרגשתי כאילו אני חלק ממשהו, זה היה נשמע אמין ואולי זה באמת היה אמין..
הסתכלתי על העיר וחייכתי
אבל חיוך אמיתי
חיוך של ׳אני לא לבד׳