My Curse

1

זה היה יום שמשי, קרני השמש הזהובות ליטפו את עורה של בלה, וריחות הלחם הטרי וחביות הג׳ק דניאלס נישאו באוויר. בניגוד לתושבי העיירה, בלה לא אהבה את ריחות הג׳ק דניאלס, ותהתה בליבה למה לא יכלו להיות כמו האנגלים המכובדים והתרבותיים, שהיו ידועים באהבתם לשתיית תה.
אבל לא. כמובן, שתושבי לינצ׳בורג יהיו ידועים באהבתם לג׳ק דניאלס, וויסקי חזק. לא סתם וויסקי. אבל בשביל בלה, שלא ידעה ולא רצתה להבדיל בין משקאות האלכוהול הרבים, הכל היה נראה אותו דבר. את כולם היא תיעבה. היא תיעבה גם את האנשים שהיו שותים אותם עד לשוכרה ושוכחים מי הם, ודרך ארץ מהי. היא טיילה ברחוב הראשי, הסתובבה בין החנויות שהציעו לה כל טוב, מלחמים טריים, לגבינות מסריחות ועד נקניקים מעושנים, אך הנקניקים והבשרים הם לא בשבילה, בלה הטובה צמחונית. היא דוגלת באמרה - ״תחיה ותן לחיות״ , הרי איך היא הייתה מרגישה אם אותה היו צדים ורוצחים? , בטוח שלא טוב.
היא הריחה את המוצרים ומיששה אותם מבלי שישמו לב. הרי, זה לא מכובד ולא נאות לגעת במזון בידיים, ובמיוחד כשאת לא מתכוונת לקנות אותם.
בלה דגלה והאמינה שכל מה שאינו נראה הוא אינו אמיתי, וכל מה שהיא לא יכלה להרגיש הוא לא קיים.
ולכן, היא השתדלה למשש הכל.
אביה, קצין בצבא המכובד של ארצות הברית, היה תמיד אומר לה שאלו דיבורים של ילדה קטנה ולא חכמה. ושכדאי שתשתוק אם אלו הדברים שיש לה לומר,
״אלו הם שטויות נחרצות, אבלה, שטויות נחרצות! , לא להאמין במה שאי אפשר לראות, שכה יהיה לי טוב. אם כך, מה שמשתמע מדבריך, וסלח לי שאני אומר דבר כזה, אדוני, הוא שאלוהים לא קיים! , שישו הוא בדיה של האנושות! , שטויות! , תשתקי ותאכלי, טיפשה.״ , הוא היה מצווה עליה בזעף ומצטלב בהפגנתיות.
היא המשיכה להסתובב בין הדוכנים, קנתה לחמים טריים לה ולאימה שנשארה במיטה, היא קנתה מלפפון אחד ושתי עגבניות.
על אף ששנאה את גוש הגבינה הלבן והמסריח, היא קנתה אותו מתוך ידיעה שאמא שלה תשמח לאכול אותו ושהיא זקוקה לתוספי התזונה שיש בו. לבסוף, כשעברה בין כל הדוכנים, היא הרימה את ידה והמחוגים בשעונה הזהוב הראו לה שהשעה עשר בבוקר. נפלא, היא אמרה בליבה, יש לה חצי שעה חופשית לעצמה עד שתהיה חייבת לחזור לאימא שלה.
לא פעם היא תהתה איך החיים שלה היו נראים אם אמא שלה הייתה שפויה וצלולה בדעתה.
אם מריה, סבתה של בלה, לא הייתה חיה בצרפת בתקופת מלחמת העולם השנייה.
אינספור פעמים, כשאמא של בלה, מרלין, הייתה שותה ג׳ק דניאלס עד לשוכרה, ורק כשאביה של בלה היה בצבא, היא הייתה מספרת לבתה הקטנה, על הילדות שלה, היא הייתה מספרת לה על אימה שחיה תחת מצור גרמני, היא הייתה מספרת לה שאמא שלה, מריה, הייתה דוחפת את השולחן אל מאחורי הדלת וצועקת, ״בחוץ, תשארו בחוץ, חזירים גרמנים, אל תיכנסו!״, מריה הייתה מטלטלת את גופה של בתה, מרלין, והייתה אומרת לה, ״הסוף קרב, בתי. הם יקחו אותך ממני, יקחו אותי ממך. הם ישמידו אותנו, ולא ישאירו מאיתנו כל זכר! , הם יגרמו לנו לאבד את הצלם אנוש, הם יכריחו אותי למסור אותך. אנחנו צריכות להתחבא, יקירה שלי. בואי, מרלין, בואי נתחבא.״
פניה המכווצות והדמעות על פניה היפות של אימה, כשהייתה מספרת לה על עברה, ברגעי צלילות נדירים, חזרו ועלו כל פעם מחדש כנגד עיניה של בלה, אך הפעם,  היא נעלה את הזכרונות האלו. לא נתנה להם לצוף על פני תודעתה. לא ביום שמשי ויפה כמו זה שעכשיו היא נמצאת בו. היא נכנסה לדוכן של בתיה הזקנה, והתפללה למי שזה לא יהיה למעלה , שיהיה לבתיה הזקנה אננס למכור לה, וכשנכנסה ושלחה את מבטה השואל והמפציר אל בתיה, היא לא הייתה צריכה לשאול כלום. עיניה הגדולות של בתיה אמרו לה הכל.
״אז יש לך אננס!״ , היא צווחה ברגע של התרגשות וצחקה בקולי קולות, בצורה שאביה היה אומר שאינה מנומסת ומתאימה לבת של קצין כה מובחר ומוכר בצבא המהולל. מזל שאבא לא כאן.
בתיה צחקה גם היא, מבליטה את חיוכה חסר השיניים ואמרה, ״הנה לך, אננס!״ , קולה משובש ולא מובן, אבל בשביל בלה, זה מספיק. בתיה הושיטה לה את האננס הגדול והצהוב בתוך שקית שקופה וחייכה חיוך גאה, ״כמה אני חייבת לך, בתיה?״ , שאלה אותה הנערה זהובת השיער, אך בתיה רטנה ואמרה בכעס, ״שום בת של וויליאם מור לא תשלם לי, ובמיוחד לא על אננס.״ , בלה הביטה בבתיה שהתחילה למלמל מתחת לשפמה האפור ושאלה בליבה, האם הערכה והכבוד שתושבי העיירה רוכשים אל אביה מוצדקים? , הוא אף פעם לא היה דמות אבהית קבועה בחייה, תמיד רחוק, תמיד בצבא. משאיר אותה לטפל באימה לבד, מאז היותה בת שמונה.
מאז שהתוודעה למין השני, מאז שההשתוקקות לאהבה בערה בה, היא נדרה נדר שבעלה, אב ילדיה, לא יהיה כזה. הוא יהיה אבא מתפקד ואוהב, אבא טוב ורך. אבא שלה לא היה כזה. היא בירכה והודתה לבתיה בפעם האחרונה ומבלי שישימו לב אליה, הניחה את השטר האחרון שהיה לה על הקופה. היא הסתובבה בכוונה לחזור הביתה אך נעצרה באחת.
גוף גדול הסתיר את שדה ראייתה ומנע ממנה את היכולת לזוז. היא הרימה את ראשה למעלה, וראתה פנים גבריות מביטות אליה בחזרה מגובה השמיים. היא סקרה את פניו בדקדקנות, בכל ימי חייה לא ראתה אדם לא מוכר, את כל אנשי העיירה היא הכירה. אבל הוא? , אותו ללא ספק, היא לא הכירה. פניו לבנות ונקיות, עיניו מלוכסנות טיפה, אך בצורה שהחמיאה לו, שהבדילה אותו מכל הבנים שאי פעם ראתה. לא, בן זה לא המילה הנכונה, גבר. הוא גבר. עיניו השחורות הביטו בה בשעשוע, שפתיו העבות והבהירות נמשכו למעלה בחיוך קטן. וכשהיא הבינה שהיא בוהה בו היא פערה את עיניה הבהירות והסמיקה עד עמקי נשמתה. הוא פלט צחקוק קטן ואמר, ״תזהרי כשאת מסתובבת ומתרוצצת מפה לשם.״ , החזה שלה שעדיין היה צמוד אל חזהו בצורה מפוקפקת ובלתי מקובלת בעליל עלה וירד במהירות, בקצב נשמותיה הרכות. וכשהוא התכופף מעט ונעץ את מבטו באפה היא קיללה חרישית בליבה, לכל הרוחות, לא לימדו אותו שזה לא מכובד להביך עלמה בצורה כה מחפירה? ,
״יש לך הרבה נמשים על האף הזעיר והקטן שלך. לא חשבתי שאפשרי שתהיה כמות כזאת של נמשים על אף כה קטן.״ , הוא אמר בשקט, גורם לליבה הצעיר והתמים לדפוק כמו המכונות שבמפעל, המייצרות את הג׳ק דניאלס. וברגע שהוא העביר את אצבעו על אפה היא נסוגה אחורנית במהירות, מלמלה כמה מילות חסרות פשר, שלא הגיעו לאוזניו ונמלטה על נפשה.
היא עצרה שני רחובות אחרי החנות והסדירה את נשימתה המהירה עד גיחוך. בחייך, בלה, היא חשבה לעצמה, תשתלטי על עצמך, ילדונת טיפשונת.
וכשהיא הסתובבה אל כיוון החנות, היא הופתעה לגלות שהיא מביטה בעיניו המלוכסנות של הבחור המסתורי. היא בלעה רוק במורד גרונה והסתובבה בשנית, הפעם באלגנטיות רבה יותר, מודעת לכך שהוא מסתכל עליה, היא ניסתה להוסיף ענטוז קל להליכתה, אך בשבילה, זה הרגיש כמו הליכה של ברווז.
היא צעדה בצד הימיני של הרחוב, הכריחה את עצמה לשכוח ממה שקרה עד עכשיו. היא חיכתה בקוצר רוח לרגע שתעבור ליד חנות הספרים הקטנה, ותריח את ריח הדפים החדשים. בצעירותה, כל פעם שהיה לה זמן, הייתה נכנסת אל החנות ועוברת בשלווה בין המדפים, מתמוגגת מריח דפי הספרים החדשים. בעוד ששאר הילדים בגילה היו משחקים בפארק המרכזי או קונים ממתקים, היא הייתה מתיישבת על הכסא בחנות הקטנה ומתחילה לקרוא להנאתה, רומנים שהכירה ורומנים חדשים.
תמיד, לאורך כל ילדותה, מאז שידעה לקרוא והייתה עצמאית, בלה הצעירה, הייתה בוחרת רומן אחד ואחרי שעתיים קצרות הייתה מסיימת לקרוא אותו. היא הייתה נעמדת בקופה ומשלמת עליו בכל זאת, למרות שכבר קראה אותו, היא פחדה שלא יקנו מהחנות, ובסופו של דבר המנהל של החנות האהובה עליה בכל לינצ׳בורג יצטרך לסגור אותה מחוסר רווחיות.
עכשיו, כשבלה כבר בת תשע עשרה, אישה קטנה, היא לא יכלה להרשות לעצמה להיכנס ולבזבז את שעותיה בחנות הזאת. זה לא נאות ולא מקובל. כל מה שיכלה לעשות זה לעבור בערגה ליד החנות, ולהתפלל שהיום שבו תעזוב את העיירה הזאת ותעבור לערים שבהן יש אלפי חנויות ספרים, אלפי ספריות, יגיע כבר.