My Curse

4

אדריאן צעד לכיוון מפקדו, מתפלל בליבו שלא יתחרט על כך. אותה נערה צעירה, אותה אבלה, בתו של מפקדו הבכיר ביותר, סקרנה אותו, הוא מוצא שהתמימות שלה משעשעת מאוד. עברו שמונה ימים שלמים מאז אותו בוקר שראה אותה, מאז אותו בוקר שהיא פתחה לו את דלת ביתה והוא נגע בשיערה הרך. הוא ניהל הרבה מאבקים פנימיים עם עצמו במהלך שמונת הימים האחרונים. הוא רצה ללכת לראות אותה, ללכת ולהביט בעיניה הזהובות שוב. האם זה הגיוני? , אדריאן המופתע שאל בליבו,
האם זה הגיוני שהעיניים שלה כה זהובות? ,
כשהוא נועץ את עיניו בעיניה המופלאות הוא מרגיש שהוא מביט בשמש המסנוורת, אך בניגוד לשמש, שבה הוא לא יכול לנעוץ את מבטו לאורך זמן, אחרת יסתנוור לחלוטין ויאבד את ראייתו, כשהוא נועץ את עיניו בעיניה השמשיות של אבלה הוא לא יכול להסב את מבטו, הוא נמשך אל עיניה כמו דבורה אל דבש, וכל מה שהוא רוצה זה רק לטבוע בתוך דבש עיניה. שמונה ימים, זה פרק הזמן שבו הצד ההגיוני והבוגר הצליח להחזיק מעמד אל מול הצד החומרי, אל מול הצד שלא מסוגל לדחות את סיפוקיו.
והנה, בתום שמונת הימים, אדריאן מוצא את עצמו צועד אל עבר המפקד שלו, ומשנן את המשפטים שהכין לעצמו לילה לפני. אסור שוויליאם יחשוד בכוונותיו ה״טהורות״ , זה חייב להישאר בפן מקצועי ומוסרי. הוא נעצר מול מפקדו ומכחכח בגרונו וקד, ״המפקד מור! , אני מתנצל על ההפרעה.״ , אמר לו וחיכה למוצא פיו של מפקדו.
״עמוד נוח, חייל.״ , וויליאם מור אמר בטון סמכותי, אך היה אפשר להבחין גם בקורט של רוך בטון דיבורו.
אדריאן היה חייל יקר ערך בשביל וויליאם. מלבד העובדה שוויליאם מעריך את חיילו, אדריאן, כאחד הגברים היותר מוסריים וערכיים שהוא מכיר,
הוא גם מעריך אותו כחייל מסור ונאמן.
לא כמו שאר החיילים הבכיינים שהוא קיבל.
אין לו מושג איך הוא מתכוון לנצח במלחמה הזאת, עם אוסף המוקיונים שהוא קיבל.
״תודה המפקד, ובוקר טוב.״ , אדריאן אמר למפקדו בחיוך שובב, מנצל את הקרבה המיוחדת שיש בינהם.
וויליאם הביט בו בשעשוע וצחק צחוק רועם,
״אכן, עכשיו בוקר. אם הוא טוב, זה כבר תלוי במה שיש לך להגיד לי, חייל.״
אדריאן חייך חיוך קל ואמר בעודו מתקרב אליו מעט, מנסה ליצור אווירה אישית יותר,
״באותו יום ששלחת אותי אל ביתך, למסור לאשתך את זר הפרחים לכבוד היום הולדת שלה.״ , אדריאן נעצר והתלבט איך להמשיך מכאן, כרגע הוא בטוח לא יכול לסגת ולהתחרט. וויליאם, מפקדו התקרב קלות אל אדריאן, ואמר בקול שקט, ״מה קרה,
חייל?״, פניו המודאגות של מפקדו גרמו לנקיפות מצפון לתקוף את אדריאן. הוא לא היה צריך לעשות את זה. זה היה מעשה טיפשי ואנוכי.
עכשיו כבר אין לו ברירה, הוא נזף בעצמו.
״באותו יום, לפני שהלכתי אל ביתך, ראיתי את הבת שלך בשוק, לא זיהיתי אותה, לא ידעתי שזו הבת שלך, ולצערי גם לא היה לי זמן לעזור לה.
אבל, ראיתי שהיא סוחבת שקיות כבדות על זרועותיה, משקל שנערה צעירה לא אמורה לסחוב. אני לא רוצה להוסיף זאת, אבל אני מרגיש שאני חייב, אדוני. היא נפלה עם שקיותיה על הרצפה, ולפני שיכולתי לעזור לה, אישה שעברה מולה כבר עזרה לה לקום. אני יודע שזה לא ענייני אבל במשך שמונה ימים ארוכים התחבטתי עם עצמי. אם לומר לך זאת או לא. תבין, המפקד, היא הייתה נראית כמו בודדה, וכשנכנסתי אל הבית, ראיתי שהיא רק עם אימה. נחמץ ליבי כשהבנתי עד כמה היא בודדה.״ ,
פניו המודאגות של מפקדו התכווצו בצער ובדאגה, ואדריאן לא היה יכול לתהות בליבו, מדוע הוא לא מבקר את משפחתו? ,
הבסיס נמצא במרחק של עשר דקות נסיעה מביתו. זמן קצר בשביל לראות את בתך היחידה ואשתך החולה.
בתור ילד של אישה חולה בנפשה, בתור אחד שבילדותו היה מטפל באימו החולה לבדו, הוא יודע בדידות מהי. הוא מבין מה אבלה הצעירה מרגישה.
לו וויליאם, גבר המשפחה היה נוכח יותר, עוזר יותר, הכל היה נראה אחרת, יותר טוב. אך, אדריאן לא יכל לשפוט אותו. ישנם אנשים שלא מצליחים להתמודד עם משפחותיהם, לא מצליחים להתמודד עם אהוביהם שנפגעים בנפשם. אפילו הגברים הכי חזקים בקרב לא תמיד חזקים מספיק אל מול משפחתם.
קולו המיוסר של מפקדו ליכד את תשומת ליבו, ״צר לי לשמוע את דבריך.״ ,
ואדריאן האמין שזה מכאיב למפקדו, הוא היה נראה כאוב ומיוסר.
״הקשב, אדוני. רק מתוך מחוייבות לך, מתוך נאמנות וכבוד אליך, חשבתי לעצמי, וכמובן, שהכל בהסכמתך הבלעדית.״ , אדריאן עצר לרגע, על מנת שלא יחצה קו אסור.
מפקדו הנהן בראשו ואמר, ״המשך, בחור צעיר.״ , אדריאן הזדקף ואמר בשקט,
״אני מוכן לקום מוקדם יותר וללוות כל יום את בתך הצעירה בשוק, לדאוג שהיא לא סוחבת כלום, שדבר רע לא יקרה לה ברחובות, ולנהל איתה שיחה קצרה, שלא תרגיש לבד בכל שעות היום.״ , הוא שיקר מבלי להניד עפעף, הוא היה מיומן בכך. הוא הביט במפקדו חושב למשך כמה רגעים וקיווה שלא חצה את הגבול, הרי בכל זאת, הוא מתערב בחיים הפרטיים של המפקד שלו, דבר שאסור בתכלית האיסור לעשות.
״אני לא יודע איך להודות לך, בחור צעיר.״ , אמר לו מפקדו וטפח לו על כתפו. אדריאן המופתע חייך קלות ואמר, ״אתה לא צריך להודות לי.״ , אך הגבר תפס בכתפיו ואמר,
״אני עוד אמצא דרך להודות לך, בחור צעיר.״, אדריאן חייך ואמר, ״אני אצא עכשיו. אני רוצה להכין אותה לכך שאני הולך ללוות אותה כל בוקר ולבדוק לשלומה.״ , המפקד הנהנן בראשו ואמר בשקט, ״אני מודה לך, אדריאן. אתה בחור טוב. לך עכשיו. אני אזכור לך את זה לטובה.״ , אדריאן הנהן בראשו והלך לדרכו. זה הלך טוב, הוא אמר בליבו.
•••••••••••••••••••••••••••••••••

זה היה בוקר רגיל לגמרי בשביל בלה הצעירה, היא קמה לאיטה כשקרני השמש חדרו מבעד לחלונות וליטפו את פניה הרכות. היא פיהקה פיהוק שקט, על מנת שלא תעיר את אימה ונשענה על זרועותיה,
״בוקר טוב לי.״ , היא בירכה את עצמה במתיקות וקמה מהמיטה בעצלנות, ״הייתי נותנת הכל בשביל עוד שעת שינה אחת.״ , היא מילמלה לעצמה בשקט.
וכמו כל בוקר אחר היא קמה וביצעה את מטלות הבית. היא פתחה את החלונות והכניסה אור ואוויר צח הביתה, היא ניקתה את האבק ושטפה את הכלים של הערב הקודם. היא צחצחה את שיניה והברישה את שיערה. שנים שהיא הייתה מתמרמרת על כך שאין לה את צבע שיערה של אימה, היא התפללה שבבוקר אחד היא תקום ושיערה יהיה בצבע הפחם. אך, כמובן, זה אף פעם לא קרה. כל יום היא קמה כששיערה צבוע בצבע חום בהיר, וכשהיא הייתה יוצאת אל אור השמש, היו כאלה שאמרו ששיערה בצבע זהב, כמעט כמו החמה. היא הייתה מגחכת אל אותם אנשים והייתה אומרת להם, ״הוא חום. רק חום.״ , ובליבה הייתה מוסיפה במרמור, כמו שאני רק בלה.
הבוקר היא החליטה לאסוף את שיערה החלק אל קוקו גבוה, היא ניסתה לאסוף את השיערות הסוררות שכיסו את פניה, אך לא הצליחה.
״לעזאזל!״ , היא מלמלה בלחש ונכנעה לשיערות הסוררות. היא נכנסה למטבח ולקחה כיסא אקראי והניחה אותו אל מול הארון. היא עלתה עליו והרימה את זרועותיה אל המדף הגבוה ביותר ולקחה כמה שטרות בודדים. היא תמיד תהתה איך כל יום במשך שנים היא לוקחת משם שטרות, אך בכל זאת, הכמות לא מידלדלת. היא ירדה מהכיסא בשקט, פן תעיר את אימה והחזירה אותו למקומו. היא הידקה את הקוקו שלה לקודקודה ונשפה על חתיכות שיער הארורות שהסתירו לה את שדה ראייתה. היא בדקה בפעם האחרונה שאימה ישנה בשלווה במיטתה והייתה צריכה להשתמש בכל כוחות הרצון שלה כדי לא להצטרף אל אימה ולחזור לישון. אבל לא! ,
היא אמרה בליבה, מישהו צריך להביא אוכל הביתה , והמישהו הזה זאת היא. היא יצאה מחדר השינה וצעדה לכיוון היציאה. היא התעסקה בשיערות שהסתירו לה את כל העולם בערך, ופלטה נשיפה עצבנית. ״לעזאזל!״ , היא קיללה ופתחה את הדלת בעודה מוזיזה את שיערה מפניה. וברגע ששיערה לא הסתיר לה יותר, ושדה ראייתה היה נקי, היא פלטה צרחת בהלה והסתירה את פניה בידיה הקטנות.
לכל הרוחות, בלה, תתעשתי על עצמך! , יכולת להעיר את אמא שלך, טיפשונת קטנה. זה בסך הכל אדיראן, החייל של אבא. היא הכריחה את עצמה להירגע, ולהזדקף בחזרה. היא הביטה בעיניו המלוכסנות המשועשעות והחליטה שהיא רוצה למות. כן, למות! , דווקא היום, מבין כל הימים שהוא יכל לבוא, הוא בא עכשיו! , דווקא שהיא עשתה לעצמה פאדיחה. הוא מביט בה בחיוך צדדי, חיוך שחיכתה לו שמונה ימים. שמונה ימים ארוכים וארורים היא התפללה לרגע קצר, לרגע קל שבו תוכל להניח עליו את עיניה, רגע שבו היא תיתקל בו במקרה והוא יעביר את אצבעו על שיערה כמו שעשה כשעמד במטבח ביתה.
״תרגעי, יפיפייה. זה בסך הכל אני, אותו חייל שאבא שלך שלח.״ , הוא אמר בננשולנטיות, מביט בה כמו שמביטים על כלבלב חמוד וקטן.
היא לא כלבלב חמוד וקטן, היא אישה!
וזה מאוד לא משמעותי כשזה יוצא מבין שפתיו, אבל בשבילה, העובדה שהוא עומד מבעד למפתן דלתה, היא משמעותית ביותר. היא מסעירה את רוחה וגורמת לחייה להיות סוערים יותר. בשבילה, אותו אדריאן הוא לא בסך הכל! , היא התכוונה להמשיך בדיאלוג הזה בליבה, אך לפתע, אדריאן הרים את ידו והניח אותה על לחייה בעדינות, מלטף את לחייה עם אגודלו ונוגע בנמשים שלה,
״אבא שלך שלח אותי. הוא ביקש ממני שאני אלווה אותך כל בוקר לשוק ואסחב את השקיות שלך. הוא לא מוכן שתהיי לבדך ברחובות האלו, לא בשעה כזאת מוקדמת.״ , וכשהיא הבינה את דבריו במלואם. הבינה שכל בוקר הוא מתכוון לבוא ולראות אותה, לעזור לה, לדבר איתה ולגעת בה , היא הרגישה שהיא עומדת להתעלף.