My Curse

2

אנקת הרווחה שנפלטה מפיה המכווץ של בלה הייתה עצומה, היא הניחה את שקיות המזון במטבח ועיסתה את כפות ידיה הקטנות בעדינות. כל פעם מחדש היא הייתה מתמרמרת על כך שאין לה מאהב או בחור מזדמן שיעזור לה בסחיבת הדברים הביתה, שיעביר איתה את פרק זמן ההליכה שבו היא חוזרת לביתה,
היא הייתה מוכנה להתפשר על כמה דקות בודדות, כמה דקות חטופות במהלך היום שבהן יהיה גבר שיחמיא לה, שישוחח איתה, שיסתכל עליה ורק עליה. פניו הזרות של הגבר שראתה בחנות קפצו כנגד עיניה. הוא דיבר איתה.
למשך כמה רגעים בודדים הוא הסתכל רק עליה, עליה ועל האף המטופש שלה. היא שנאה את נמשיה יותר מכל דבר אחר בגופה. מאוד שנאה.
הוא אפילו נגע בה.
המחשבה המלוכלכת והקטנה הזאת עלתה במוחה וגרמה ללחייה להאדים ולחום גופה לעלות בצורה חדה. הוא לא נגע בך, טיפשונת, היא נזפה בעצמה. הוא בסך הכל העביר את האצבע שלו על אפה בשעשוע, בתהייה ובניסיון להבין את העצם שעומד מולו, הוא נראה די מופתע לנוכח הכמות המכובדת של הנמשים שעיטרו את אפה והתפשטו קלות על לחייה.
מאז שהיא למדה ללכת, אבלה הקטנה, הייתה ידועה בשל הנמשים שלה. אימה הייתה אומרת שהן מתנות מהשמש. אך בשבילה הם היו מטרד, ותו לא.
מי הוא הבחור המוזר הזה? , תהתה בלה בליבה. למרות שהיא לא הכירה אותו, היא יכלה לומר בלב שלם, שהבחור היפה מהחנות הוא ללא כל ספק, טיפוס מוזר. איזה אדם שפוי וצלול בדעתו יעשה את הטעות הארורה הזאת, ויכנס לעיירה העלובה הזאת?כל שאיפותיה, כל חלומותיה הם לברוח מלינצ׳בורג אל הערים הגדולות והמסתוריות, ערים שבהן לא יזלזלו בה יותר, והיא לא תחשב לעוף מוזר בגלל שהיא אוהבת לקרוא, בגלל שהיא מתמרדת, או פשוט לא מוכנה ללכת בתלם ולפעול על פי הנורמות החברתיות המוסכמות בעיירה המשונה שלה, לינצ׳בורג.
היא נכנסת אל חדרה של אימה ואומרת בקול רך, ״מאמו, תתעוררי. הגיע הזמן שנאכל. את לא רעבה, אמא? , כבר אחת עשרה בבוקר.״ ,
בלה הביטה באימה סתורת השיער, שוכבת על המיטה שלה בחוסר מעש ומסתכלת על התקרה.
״ניסיתי להגיד לה שתפסיק, אמרתי לה שהיא משוגעת! , אמרתי לה שהמלחמה נגמרה, שהגרמנים כבר לא רודפים אחריה. שהם אף פעם לא רדפו אחרי ולא ירדפו. אבל היא, היא לא האמינה לי. היא התחילה לצרוח שאני שקרנית, התחילה לצרוח שאני נאצית, ושאני מרגלת אחריה כדי להלשין עליה. כדי לסיים את העבודה.״ , בלה הקשיבה מזועזעת לתגלית שיצאה מפי אימה, היא התפללה שההתקף הלא רצוי הזה יהיה קצר. הרעב לפת את ציפורניו בגופה ולא שיחרר לרגע. היא שנאה להתמודד עם אמא שלה כשהיא הייתה כה נסערת, זה הפחיד את בלה עד עמקי נשמתה.
״מה כבר יכולתי לעשות?״ , אמא שלה אומרת בבכי, ולפתע מתחילה לצרוח, ״לא היה לי מה לעשות! , תביני יקירתי, אני מתחננת בפניך, אבלה יקרה שלי, התגלמות היופי והעדינות. תביני אותי. לא הייתה לי ברירה, הייתי חייבת לשים לזה סוף.״ , 
בלה נעצה את מבטה בעיניה הזהובות של אימה, עיניים שניתן להתבלבל ולומר שהן זהות לשלה.
אבל לא. העיניים של האמא אחוזות בשגעון, רדופות, מלאות במסתורין ובמילים שלא נאמרות.
ואילו העיניים של הבת, שזהובות גם כן, מלאות בתמימות יפיפייה, דאגה ורכות. רכות של נערה צעירה שעוד לא עברה מאומה בחייה.
״מאמו, תנשמי עמוק ותירגעי.״ , בלה עשתה את מה שהיא עושה תמיד כשאמא שלה ״חטפה התקף״, היא מתקרבת אליה באיטיות, כדי לא להבהילה, ומלטפת את שיערה הארוך, מסרקת אותו וקולעת אותו לצמה ארוכה ושחורה. בהתחלה אימה, מתנוענעת אחורה וקדימה, סחור סחור. אך עם כל הברשה, עם כל ליטוף, עם כל מילה מרגיעה היא חוזרת למצב הרגיל שלה, חוזרת לשפיות היחסית שלה. דמעותיה מפסיקות ומתייבשות לחלוטין, נשמותיה חוזרות לקצבן התקין, והכל רגיל, השגרה חזרה להרגלה.
״אבלה יקירה, אני רעבה.״ , אימה אמרה לבתה בקול חלש. בלה התלבטה בליבה האם לנסות לתקן את אימה, ולומר לה שהיא מעדיפה שיקראו לה בלה, אך לבסוף, מחליטה שלא, הרי היא יודעת עד כמה אמא שלה אוהבת את השם שלה-אבלה. התגלמות היופי והעדינות. אבלה מרימה את אימה בזהירות ומשלבת את ידיהן בחוזקה ועוזרת לה לצעוד את עבר המטבח, ״יש לי הפתעה בשבילך, מאמו.״ , אמרה בלה אל אימה באהבה, וחשפה בפניה את הגבינה שמרלין כה אוהבת. הפעם אימה הראתה פחות התלהבות, אך בכל זאת, ישבה על כיסאה ואכלה את הגבינה עם הלחם הטרי במרץ. בלה הביטה בפניה היפות של אימה, ותהתה האם היא השתגעה בהדרגתיות או שבבוקר יום בהיר אחד היא קמה משוגעת, חולת נפש. אסור היה לומר את המילים האלו בבית שלהם- חולת נפש, משוגעת. אלו היה הקללות הכי נוראיות שהיה ניתן לומר. אביה שאהב את אשתו אהבה עצומה, אסר על השימוש במילים האלו בבית שלהם. הוא פחד שנשמתה העדינה והשברירית של אשתו תתערער.
בלה ניסתה להזכר באמא השפויה, באימה שלפני המחלה. ישנם אנשים שאומרים שבלה דומה לאמא שלה, ״שתי טיפות מים״ , בתיה הזקנה אוהבת לומר, אך בלה לא ראתה את הדימיון. לפני שמרלין השתגעה, היא הייתה האישה היפה ביותר שבלה ראתה, היפה ביותר בכל העיירה, וזאת הייתה עובדה ידועה בקרב כל תושבי לינצ׳בורג. מרלין התברכה בשיער ארוך ושחור כפחם, כה ארוך וגלי שהוא הגיע לה עד סוף ישבנה. היא אהבה לקלוע אותו לצמות מיוחדות שהיו מושכות את פניה ומשוות לו מראה מתוח ופרוא אפילו יותר. לא כמו הצמות הבנאליות והמשעממות שבלה קולעת לה בשיערה עכשיו.
עיניה של מרלין היו כה גדולות, וכה זהובות עד שהיו גברים שאמרו שכשמרלין בוהה בעיניהם זה נדמה כאילו השמש עצמה נועצת בהם את מבטה. אך, בסתר ליבה, אבלה הקטנה הייתה מגחכת על גברים שקרנים אלו. הרי זה ידוע שמרלין לא בוהה בעיניים של אנשים, ובמיוחד לא בשל גברים. זה לא מנומס ולא מקובל. זה נדיר שמרלין מסתכלת יותר מכמה שניות על אותו אדם. בתור אשתו של קצין חשוב בצבא המכובד היא שומרת על כבודה ומרגישה שהיא נעלה יותר משאר תושבי העיירה.
ובנוסף להכל, גופה הלבן והמקומר הוא הדבר הכי מרשים ביופיה. הוא ארוך ולבן, ומלא במקומות הנכונים, לא כמו הנשים של העיירה שהתאפיינו בחזה קטן וישבן שטוח. מרלין הגיעה מצרפת!
הארץ שבה הנשים יפיפיות ונשיות, הגרסה האנושית שהכי קרובה למלאך- חשבה לעצמה בלה הצעירה בליבה כל פעם מחדש. כל פעם שמרלין הייתה מפזרת את שיערה אחרי לילה שלם שהיה קלוע בצמה מסובכת, הוא היה מסתלסל מסביב עצמו, ומשווה לה מראה של מלאכית. לא סתם אביה בחר בה. וויליאם מור בוחר בטוב ביותר, ואף פעם אינו מתפשר על פחות. אך עם פרוץ המחלה, מרלין החלה להזניח את עצמה, להפסיק להיות מודעת אל עצמה ואל סביבתה. לפעמים, בלה הייתה בוכה למרגלות רגליה של אימה, ומתחננת בפניה שתחזור לעצמה,
״מאמו שלי, אני מתחננת בפניך, אני זקוקה לאמא שלי! , תחזרי לעצמך. תחזרי להיות האמא שמלטפת אותי, שדואגת לי ואוהבת אותי. שמעירה לי כשאני לא מתנהגת כמצופה ממני. תחזרי!״ , אך כשגדלה הבינה שזה לא יעזור, שאימה אף פעם לא תחזור להיות מה שהייתה.
גם אימה של מרלין, סבתה של בלה הייתה משוגעת.
מריה, השתגעה אחרי מלחמת העולם השנייה, בהדרגתיות, יום אחרי יום, זה לא תקף אותה ברגע אחד. אימה של בלה, מרלין, טוענת שמריה מתה מהמחלה. אבל בלה לא מאמינה לכך. זה בלתי אפשרי שהיא מתה בגיל כזה צעיר, זה פשוט לא הגיוני! , וכשהיא הייתה מעלה את זה בפני אימה, מרלין הייתה מתעצבנת ומזעיפה את פניה, ״שקט, אבלה. אל תדברי על דברים שאת לא מבינה בהם.״ , ובלה היתה מפסיקה לדבר.
לבלה יש שני פחדים. פחדים גדולים וחזקים. פחדים שהיא שומרת בליבה ונועלת אותם מאחורי סורג ובריח. הראשון מבינהם, הפחד הכי חזק והכי משתק, הוא הפחד שהיא תשתגע גם היא. שיום אחד, בלה הצעירה תקום ולא תהיה נורמלית יותר. שהיא תשתגע ותהיה כמו אימה וכמו סבתה. היא מעדיפה למות לפני שזה יקרה. היא מעדיפה למות צעירה ושפויה, מאשר זקנה ומשוגעת.
דפיקה רמה בדלת נשמעה לרגע ועצרה את מחשבותיה, מושכת את תשומת ליבה של אבלה הצעירה. מי לכל הרוחות, יכול לדפוק בדלת בשעה כזאת? , ובכללי, אף אחד, אף פעם לא דופק בדלת ביתם. אף פעם.
היא קמה במהירות ממקומה, משתוקקת לדעת מיהו האורח הלא צפוי. וברגע שהיא פותחת את הדלת ונועצת את עיניה בעיניו המלוכסנות של הבחור מהחנות, היא מתחילה לפחד שטעתה טעות חמורה שלא בדקה קודם לכן מי הוא האיש הדופק בדלת, ופשוט פתחה אותה בחוסר אחריות. את כזאת טיפשה בלה! , היא נזפה בעצמה וקיללה בליבה את הרגע שבו שפתחה את הדלת הארורה.