Marginal Youth

3/ תנאים וסכנות

ניסיתי לחפש מלא זמן גרסה זמינה של השיר ולצערי לא מצאתי, אז השיר להפעם- Stressed Out של Twenty-one Pilots, להקה מדהימה, ממליצה בחום! תהנו:)

אני לא מבינה את מילותיה של אדווה, הכל נדמה לי מגוחך מידי. על תנאי? הם אפילו לא הספיקו להכיר אותי, וכבר החליטו לשים אותי על תנאי? אני עצבנית. אך אני מודעת לכך שאם יש דבר שאדווה לא אוהבת בכלל, הוא הפרעה באמצע ישיבת הפנימייה. לכן, אני נעה בכיסאי מעט, וממתינה לסוף הישיבה בסבלנות.

הראש שלי מרחף, ולכן אין לי מושג על מה אדווה ממשיכה לדבר בעוד עשר דקות שלמות. אני חשה בהקלה בשנייה שהיא נפרדת מאיתנו לשלום, ואני מתרוממת מיד, מתקדמת לכיוונה.

"מה הכוונה?" אני קוראת, ועוצרת אותה במקומה, שנייה לפני שהיא נעלמת לחלוטין מזווית עיניי. אני יודעת שהיא הבינה שמדובר בי, כיוון שברגע שהיא מסתובבת להביט בי מבט משועשע לבוש על פניה. "הכוונה היא..." היא צועדת לעברי, ועוצרת מספר צעדים ממני, "שאנחנו, יקירתי, איננו 'בית יתומים מזדיין', אולי על פי דעתך, אך אני כמעט בטוחה שמשפחתך חיה כמה שכונות מאיתנו, לא כך?" אני רועדת מכעס, איזה ראיון מטופש! אין חוק פרטיות מחורבן שאוסר על האידיוטים הללו להעביר את מחשבותיי מילה במילה לאדווה המכשפה? הו אלוהים!

"את לא יכולה להבין כיצד הרגשתי, כשאמרו לי שאחד מהתלמידים אמר דבר כה מזעזע על הפנימייה שבניתי במו ידיי, פנימייה אמרתי, לא בית יתומים." אני בולעת את רוקי באשמה, ורואה בעיניה זיק של כבדות, כאילו כואבת על שעל ליבי, "ואת יודעת מה הדבר המגוחך ביותר?" היא שואלת, אך היא כלל לא מחכה לתשובתי, שקולה ממשיך לנעום באוזני שנייה לאחר מכן, "לא היו צריכים לומר לי במי מדובר, ידעתי שמדובר בך, הורוביץ." אני יודעת שהשימוש בשם משפחתי נועד להדגיש את דבריה, אינני יתומה מהוריי. יש לי משפחה, העובדה שהתכחשתי לרובה הייתה עניין אחר.

"נותרתי חסרת מילים מולם, אוריאן. הביני, ההחלטה לבחון אותך בקפידה יתרה אינה הגיעה ממני, אלא מהמראיינים בעצמם." אני מופתעת, כיוון שחשבתי שזו הייתה הדרך של אדווה להחזיר לי על מילותיי הקשות כלפי הפנימייה שלה.

"תוכיחי להם שאת כאן מסיבה מסוימת, אולי את מרדנית, אולם זה בדיוק מה שמצאו בך. סקרנת אותם, הורוביץ." היא מסיימת את דבריה, ומסתובבת בחזרה אל משרדה. מותירה אותי חסרת מילים.

*

התמונות הנרחבות כיסו כל פינת קיר משעממת. נברשת מסיבית, בצבעי שחור וכסף, נתלתה מהתקרה הגבוהה בכבדות, ושתי פקידות ישבו בשולחן העגול הגדול במרכז החדר, ותקתקו במחשב, דברים שלא נראו חשובים כל כך. היוקרה נטפה מכל חור מזוין בפינת החדר, מהמרצפות המבריקות, ועד להתנהגותם הנונשלנטית של מבקרי המלון. הכל צעק שזה פשוט לא המקום בשבילי, ואני צריכה ללכת משם. אך רגליי התקבעו בקרקע, כאילו טבעתי בחול טובעני, ואף אחד לא מעוניין לסייע לי.