Marginal Youth

6/הסקרנות עוד תהרוג את החתול

תחבתי בברוטאליות את הציוד אל תוך הלוקר שקיבלתי בתחילת יום העבודה הראשון שלי, והתיישבתי בעייפות על ספסל העץ הארוך.

״התעייפת?״ שמעתי קול קשוח מאחוריי, שכבר הספקתי לזהות למי הוא שייך, אפילו בזמן הקצר שהכרנו. זה היה קול אדיש, אך עם זאת מלא סמכותיות, נראה שזה היה מובן מאליו שיגיע בסופו של דבר לתפקיד שידרוש ממנו לפקד על אחרים בבית המלון, ״קצת...״ שיקרתי, ואספתי את שיערי לקוקו כבד שכמעט מיד נפל על עורפי בעייפות. כנראה שאפילו השיער שלי התעייף, כי ׳קצת׳ זו לגמרי לא המילה הנכונה לתאר כמה אני מפורקת ברגעים אלו. ״איך בתיה?״ הוא שאל כבדרך אגב, והרגשתי שהוא התיישב לצידי כשהספסל הרעוע נע מעט. ״יותר נחמדה ממך, זה בטוח.״ השבתי בכנות, עוקצת אותו בהנאה. הוא נשף אוויר בכעס, ואני לעומתו הייתי רגועה למדי. שעשעה אותי העובדה שהצלחתי להפיק ממנו כעס, זה כאילו שהצלחתי לשבור את מסכת האדישות ששידר. רגליי נעו כה וכה שידי שעונה על הספסל ואצבעותיי מתופפות על קצותיו בקלילות, ״את ממש אוהבת אותי, הא?״ הוא שואל לפתע. אני חושבת שזה מובן לחלוטין שהוא לא האדם המובחר עליי. ״טוב, אז אולי אני אצליח לדעה שלך להשתנות ביום מן הימים..." הוא סיים את דבריו וקם משם באיטיות, לא לפני שהוסיף אנחה ממושכת בזמן שהתרומם. ״ביי אורן.״ השבתי בקלילות יתרה ושמעתי את הדלת נסגרת אחריו.

אני לא יודעת למה הוא אמר את זה, כיצד הדעה כלפיו תצליח להשתנות אם הוא מתעלל בי עד כלות? הוא האדם שהחליט שאעבוד בקומה הקשה ביותר. בתיה אפילו סיפרה לי שתחילה הקומה כלל לא הייתה מיועדת לעובדים החדשים שיגיעו מלאונרדו, אבל הוא שינה את ההחלטה. בנוסף, הוא משחרר אותי להפסקות מאוחר יותר מהאחרים, ולכן את רוב הזמן אני מבלה בנדנוד רגליי על ספסל העץ, כאשר אני בוהה ברצפה המלוכלכת. והדבר הכי מוחשי הייתה ההתנהגות שלו כלפיי. שמעתי מנטע שהוא יכול להיות ממש נחמד, והוא אפילו צוחק איתם מידי פעם. איתי ההתנהגות שלו אחרת לגמרי, הוא תמיד קשוח, ולעולם לא ראיתי אותו מחייך, ולו הטיית הפה הקטנה ביותר.

**

שיערו המבולגן של הלקוח הזה עוד המשיך לעלות במוחי, אך אני התנערתי בכעס, שהמשכתי לחשוב עליו. זה מה שהוא רצה אוריאן, לעשות עלייך רושם. הו, והוא לגמרי הצליח. תסתמי כבר! זעפתי בעצמי, וניערתי את ראשי פעם נוספת, שצעקתי בשיניים סגורות צווחה עצורה שנשמעה מצחיק למדי, כאשר חסמתי את פי בכרית המיטה.

״מה לא הייתי משלמת בשביל סיבוב בתוך המוח שלך, גברת הורוביץ.״ נטע מצחקקת ללא הרף, כאשר היא צופה בהצגה שמתרחשת כנגד עיניה, בעוד היא מורחת בעדינות לק ורדרד על אצבעותיה העדינות.

״תאמיני לי נטע, המוח שלי זה לא המקום שתרצי לבקר בו.״ גיחכתי קלות לאור הרעיון המוזר שלה. ברצינות, איזה אדם הוא משוגע מספיק בשביל לבקש סיבוב במוח שלי? הדבר המעניין ביותר שמשודר במוחי, ואולי יעניין את פיסת מחשבתה של נטע, הוא בחור בלונדיני וחוצפן, לבוש בבוקסר. מלבד לכך, אני חושבת שכל כולי תאים אפורים שהתנוונו, וממזמן אין ביכולתם לקום לתחייה. לפעמים אני תוהה איך היה נראה העולם שבו לא הייתי נמצאת. אני חושבת שזו המחשבה הראשונה שלעולם תצוץ במוחי. אולי אז נמרוד היה יוצא עם שרית, הבחורה הכי זונה בשכבה, זו שתמיד מתרוצצת סביבו. אולי אז הוא היה הופך להיות עבריין גרוע יותר מעכשיו, מכיוון שלא הייתי שם לזעוף בו, עד שיחליט להזניח את הסמים לטובת עוד שעת לימודים שלא הועילה בדבר. אולי נטע הייתה הופכת לחברתה הטובה של לינור, ובכך הופכת לאחת הבנות שסלדתי מהן. אולי אז להוריי היה קל יותר, כאשר לא היו צריכים לממן אדם נוסף. והחשוב ביותר, אולי אז עומרי לא היה במצב שהוא נמצא בו כיום. אולי הוא עדיין היה יושב בבית, ומחכה בקוצר רוח בכל יום שאשוב מבית הספר, ואז היה מתנפל עליי בחיבוקים, כאילו לא ראה אותי שנה שלמה.