Marginal Youth

2/חיוך ניצחון

רוב בני האדם יוצאים מנקודת ההנחה, שבמקומות מוזנחים, כמו פנימיית נווה צדק, למשל, הם לא ימצאו זונות שלבושות בבגדים מינימליים, ומחדשות את הלק במשך כל יומיים. כנראה כי זה מקום עלוב מידי בשביל ״מלכות״ כמוהן.
זה גם מה שאני חשבתי, עד שהכרתי את לינור, החברה המיתולוגית של אחי. חצי שנה לפני המקרה, עברתי לפנימיית נווה צדק, אחרי שהוריי טענו שהתחלתי להשתגע, ואני צריכה מקום שירסן אותי.
את לינור הכרתי, לצערי, במשך שיעורי כימיה, שהיינו שותפות מעבדה. אז, היא הייתה באה אליי הרבה בשביל לעבוד על הניסוי, וגם אז גיליתי בעצם שאני לא סובלת אותה. אבל אחי תמיד היה מכניס אותה לבית בחיוך ומפטפט איתה, שהיו מחכים יחד שאחזור מהמחששה.
עומרי טען שהיא אחרת ומיוחדת, אבל היא פשוט הצטיירה לי כעוד חיקוי עלוב, לפסגה לא מושגת של אלפי בנות צעירות.

צפיתי בגופה המושלם, לכאורה, צועד במסדרון האפלולי, ששתי הכלבות הקבועות שלה, שני וליאת, צועדות אחריה ככלב שצועד אחר בעליו.
״מה שאלו אותך?״ נטע שאלה בסקרנות וקטעה את מחשבותיי.
״את יודעת... מתי אני אוכל לעבוד, למה אני צריכה את העבודה...״ שיקרתי. לא הייתה לי סבלנות להסביר למה התפרצתי על האישה חמורת הסבר. לא יכולתי להסביר את המשפחה שלי בראיון, זה פשוט היה יותר מידי בשבילי.

ואז, שראיתי נעלי עקב ורדרדות מתקרבות אליי, חשבתי שאני מדמיינת.
״אוריאן.״ היא ציינה ואימתה אותי עם מחשבותיי, היא אכן באה לכיווני. ״לינור.״ מלמלתי בשקט ושיפשפתי את מצחי, השיחה נמאסה עליי עוד לפני שהתחילה.
״הכל בסדר?״ היא שאלה בזלזול, וכנראה קיוותה שאף אחד נוסף חוץ ממני, מנטע ומחבורת הזבל שלה, לא שומע את השיחה המהוללת. אבל היא טעתה, אנשים התעניינו לשמוע את השיחה של מלכת השכבה, עם ״הילדה הרעה״ שהפחידה המון אנשים ובילתה את רוב יומה במחששה.

ידעתי שהיא לא באמת שואלת אם אני בסדר, זה בכלל לא מעניין אותה. היא שאלה אם עומרי בסדר.
הנהנתי בשקט, ״כרגיל...״ רמזתי שלא קרה דבר חדש בחיוך, והיא הנהנה ופנתה משם. עם כמה שלא סבלתי אותה היא בהחלט דאגה לבדוק שהכל טוב עם עומרי כל כמה זמן, ועל זה הוכרתי לה תודה.
זה הרגיש טוב שיש מישהו נוסף שדואג לתחת של עומרי, חוץ מזו שלא אמורה לעשות את זה.

*

רעש של שבירת זרדים קטנים נשמע, שהמשכתי להתהלך בשביל הצר. אספתי את שיערי לפקעת מרושלת ותחבתי את הפלאפון העלוב שלי בכיסי.

אנשים תמיד צחקו שבדור כל כך מתקדם אני עוד עם נוקיה בעלת מקשים שמעולם לא תישבר, אולם הם לא הבינו כמה שהיה לי קשה אפילו להשיג את הפלאפון הזה.

אני זוכרת את היום שמצאתי את הפלאפון זרוק בשדרת רחוב. אני לא יודעת אם זה כי הוא אבד או שבעליו פשוט מצאו משהו טוב יותר והחליטו לזלזל במה שהיה להם בעבר.
העדפתי להאמין באפשרות השנייה, זו פשוט האפשרות שמצאה לי סיבה להתעצבן. תמיד הייתי צריכה תירוץ לכעס האצור שהיה בי. חוץ מזה, זה עזר לי לחשוב שלא גנבתי את הפלאפון הזה.
הידרדרתי המון, אבל יש דבר אחד שמעולם לא עשיתי. מעולם לא גנבתי.