אני צופה בהמון שמתרוצץ הלוך ושוב ברחבי הפנימייה. כולם חיפשו אחר משהו לא מוגדר, משהו כזה שאפילו אני לא יכולתי לשים עליו את האצבע. בשלב מה זה הפך מגוחך למדי, ופלטתי צחקוק קטן.
"מה זה היה עכשיו?" נטע שואלת בהפתעה, עיניה החומות נעוצות בפניי.
"לא יודעת..." מלמלתי, ממשיכה להתקדם במסדרון האפל. מנורה מהבהבת תלויה במרכז התקרה, ואני תוהה מתי מוטי יגיע סופסוף להחליף את הנורה המעצבנת. ברצינות, נורה אחת ארורה השרתה תחושה של חקירה ואפלוליות, אפילו יותר גדולה מזו שהייתה למקום הזה גם ככה.
"את צחקת עכשיו." נטע מציינת, ומנערת אותי באחת מהמחשבות שאפפו אותי.
"הו, כן," הנפתי את ידי הפנויה באוויר, אך מיהרתי לשוב ולהחזיק את מסת הספרים הכבדה, שהעניקו לנו ברגעים אלו ממש בספריה, "זה משהו כזה שעושים שמצחיק לנו..." אני מסבירה את עצמי באיטיות. אך נטע רק משכה בכתפייה. כמה שיכלה, כמובן, לאור הכובד הרציני של הספרים. "את לא צוחקת בדרך כלל..." לחשה. ידעתי שהתדמית שלי הפריעה לנטע לעיתים, אך ברוב הזמן סבלה אותי בשקט. כלומר, אפשר בכלל להאשים אותי?
"אני לא בן אדם שמצחיקים בקלות..." השבתי בתשובה שהייתה חצי אמיתית, הרי באמת לא מצחיקים אותי בקלות. הייתי אדם קשה כמו בלוק מאז שעומרי נכנס לכלא. מלבד לפעמים שביקרתי אותו, כמובן. אז עטיתי על פניי את המסכה המאושרת בעולם, סיפרתי לו על נמרוד ועל כמה שאנחנו מאושרים ביחד- למרות שנפרדנו בערך במשך כל יומיים, סיפרתי לו שהתחברתי עם לינור, ועכשיו באמת למדתי להכיר אותה כמו שהוא הכיר- על אף שלא סבלתי אותה, והיא אותי.
היי, אל תשפטו אותי!
רק הייתם צריכים לראות את מבטו המאושר, שסיפרתי לו את שצף השקרים הללו בכל פעם. הוא אמר שהוא מצטער שהוא לא שם בשביל לראות את זה, אך אני שמחתי שהוא באמת לא שם.
לפתע, חשתי חבטה חזקה בכתפי, ונפלתי אל הרצפה, הספרים נשמטו מידי והתפזרו על הרצפה המאובקת, בעוד שאני שפשפתי את ברכיי בחוסר סבלנות. "לעזאזל!" צווחתי, "מה יש לכולם היום?!" נטע התכופפה אל הרצפה גם היא, וקיבצנו יחד את כל ספריי לערימה מסודרת. "אני לא יודעת..." היא אמרה, ומבטה נדד אל המון התלמידים, "מעולם לא קרה מצב שכולם... את יודעת, כאן." הנערה הבלונדינית המשיכה לחקור את מסדרון השכבה שלנו- שכבת יא'.
בעצם, לא היינו הרבה נערים, ובקושי מילאנו כיתה של עשרים תלמידים. אך כל שכבת גיל קיבלה שכבה משלה. שם היה לנו כל מה שהיינו צריכים: כיתת לימוד רגילה, חדר יועצת, חדרה של אם הבית, ואלפי ספסלים ופינות ישיבה, לכל אלו שמחליטים לא להיכנס לאף אחד מהחדרים הללו.
צפיתי בילד נרגש אחד שרץ הלוך ושוב ברחבי השכבה. התרוממתי, שתפסתי בערימת הספרים בידי, וחבטתי אותה בידו. "אאוץ'," מלמל ילד בעל שיער זהוב כתכשיט נקי, שיערו המתולתל כיסה מעט את אוזניו. "למה כולם השתגעו?" שאלתי. הוא שפשף את זרועו בכאב ,"הו," מלמל וכיווץ את גבותיו, "באו לכאן מ'לאונרדו'." הסביר.
YOU ARE READING
Marginal Youth
Fiksi Remaja❞אושר תמיד יכול להימצא, גם בזמנים החשוכים ביותר... מספיק שרק אחד זוכר להדליק את האור.❝ - אלבוס דמבלדור. ✖ Marginal Youth/נוער שוליים ✖ הדבר הקל ביותר היה להאשים את עומרי, או את הפנימייה המפוקפקת שנאלצה לקבל את אוריאן הורוביץ לשעריה. ואז, שהעבודה מגי...
