קצת ממך

עבר רדוף

חדר קטן ובה מיטה קטנה,הוא עומד שם ומביט בי, עיניו יורקות לכיווני אש ואני נכוות .
אני מנסה לברוח אך אין לאן, אין חלונות ואין דלתות רק אני והשטן שלי.
אני נופלת על ברכיי מתחננת לשקט, מתחננת לנחת,מתחננת בפניו שיעזוב אותי אך המענה שלו זה רק השם שלי.
" מאי " .
הוא מתקרב לעברי ואני מרגישה איך האוויר נגמר לי, המחשבות רצות לי ואני מתחננת לעצמי בלב ' לא שוב, לא שוב '.
הוא מרים אותי בעדינות וזורק אותי על המיטה בפראות,מפשיט אותי לאט וגומר מהר ואני? אני בובה חסרת חיים, אין לי כוח לצעוק ולא ללחוש,אין לי כוח להלחם.

אני מתעוררת בצעקה שלא נשמעה בחלום,מנגבת את הדמעות ורצה לשירותים להקיא. הוא לא עוזב אותי למנוחה לא במציאות ולא בחלומות, הוא לא מוותר הוא רוצה לרמוס אותי עד הסוף והדבר היחידי שאני עושה? זה בורחת.
אני שוטפת פנים ומצחצחת שיניים,מסתכלת על עצמי במראה ורואה עיניים אפורות כבויות.
נזכרת במילים שאמא שלי אמרה לי
" יא בינתי הוא לקח לך את התמימות אל תיתני לו לקחת גם את האור שלך ".
אבל הוא לקח בהרבה יותר מזה הוא לקח את העולם שלי , את הצורך שלי לאהוב ולהאמין,הוא רק השאיר לי דבר אחד .
תשוקה לחיות , כי בתוכי? אני מתה, מוות איטי וכואב .

אני יוצאת לעשן סיגריה, מסתכלת על האורות של תל אביב בשעות הקטנות של הלילה .
נשאר לי עוד שעתיים לעבודה, לחזור לישון כבר לא אחזור וככה אני אשאר עד השעה 8 , ערה במפרסת מתחננת לרחמים בפני אלוהים, שישחרר אותי מהענן השחור שפקד אותי.