קצת ממך

נקמה חלק ב

עשירי לפבואר 2013

" קח אותי הבית,בבקשה" אני מסתכלת עליו עם חיוך לא אמיתי.
" מתוקה שלי,איזה בית?זה הבית שלנו מעכשיו" החיוך המזוייף נמחק מפני ,לא מאמינה למשמע אוזניי.
"עומר אני מתחננת קח אותי הבית,יהיה לנו טוב בחוץ, נגיד לכולם כמה אנחנו מאוהבים ,שאנחנו רוצים להיות ביחד" אני מנסה כל מה שאני יכולה,רק רוצה לברוח.
" לא מתוקה,נחייה כאן בחדר הקטן הזה ,אני אדאג לך להכל ואת רק תדאגי להגיד להורים שלך שטסת לאמריקה לתקופה" הוא מחייך חיוך אליפות.
אני מבינה שלא משנה כמה אנסה אני כבולה.
" עומר,אני מתחננת" אני נופלת על ברכיי צורחת לאלוהים.
סטירה מחממת את הלחי שלי אני עפה אחורה מהעוצמה.
"תשתלטי על עצמך אישה,את נשארת פה איתי אם תרצי או לא " . אני חייבת לברוח אני חייבת לברוח אני רק צריכה לשמור על קור רוח .
בראשי עוברות אלפי תכנונים למילוט,רק שאצא מפה אהפוך לבובה,רק שאצא מפה אשבר לא עכשיו !!

הווה

ניתן פותח את יחידת הדיור מאחורי וילה ענקית .
ישירות בכניסת הדלת סלון רחב,מטבח ענק וחדר שינה אחד שאליו מחובר השירותים והמקלחת .
לא יודעת למה אבל אני מרגישה חמימות ,מרגישה בטוחה .
" הבית בסדר מבחינתך"? ניתן שואל בחיוך ממתין לתשובה .
" הוא מושלם,מתי אוכל להכנס"? אני ממהרת וזה מורגש.
" נחתום על חוזה ומכאן הבית שלך " .
אנחנו יוצאים מהבית ישירות לוילה הענקית,אני מסתקרנת אז שואלת .
" מי גר כאן"?
" אני" הוא עונה ישר ולעניין .
איפשהו זה נותן לי הרגשה מוגנת , שיש מישהו מעליי ,שאני לא לבד . למרות שאני כן .
אנחנו קובעים ליום למחרת להגיע ולסגור הכל,אני מתניעה והולכת לקנות לעצמי מכשיר פלאפון חדש.
הוא לא ימצא אותי פה, אני יודעת שהוא ייחפש .

אני מתחילה לשקוע בעבר בזמן הנהיגה,בוכה על הרגעים הקשים.
בוכה על ההורים שלא האמינו לי, על החברה שדחפה אותי לשטן, אליו!
על בן שהרחקתי ממני,על היחס הקר.
אני מרגישה את הפחד משתלט עליי, את הכאב לב שגובר מרגע לרגע.
אני עוצרת בצד הכביש בדרכי לתל אביב.
אני יורדת על ברכיי בוכה ומתחננת בפני אלוהים שיציל אותי.
מתחננת שיסלק מעליי את הענן השחור, מתחננת לרחמים.
ומשום מה,מרגישה שהכל יהיה בסדר.