קצת ממך

חלק ג

עשירי לפבואר 2013

אני קמה בבוקר טיפה לפני בן,אני לא זזה אני פשוט שוכבת ומסתכלת עליו.
הזיפים,העיניים השחורות,השיער השחור שלו השפתיים שלו הכל שלי.
אני מביטה בו בהערצה,זה בן שלי זה בן האהוב שלי.
הוא פוקח את עיניו מסתכל עליי ומחייך חיוך של אהבה,אני מחייכת ומחבקת אותו חיבוק חם ואז הרגשה מוזרה תוקפת אותי,כאילו זה הפעם אחרונה שאראה אותו.
"מה בייב ,הכל בסדר"? הוא הרגיש את זה גם?
"כן,סך הכל תחושה מוזרה".אנחנו מתחבקים ארוכות שותקים.
זה מה שאהבתי בנו שיכולנו להיות אחד עם השנייה בלי מילים ולהרגיש שהכל נאמר.
בן מנשק אותי באהבה קם ומתארגן לעבודה,אני ביום חופש אז במקום להתבטל אצלו פשוט אלך הבית .
אני נכנסת לשביל הגישה של הבית פותחת בקריאות שאני בבית,מתקדמת לסלון אין קול ואין עונה אין אף אחד כנראה.
נכנסת לחדר מתפשטת לוקחת מגבת ונכנסת למקלחת,אני שרה בקולי קולות ואז החדר של המקלחת נפתחת.
אני עומדת המומה ורואה את עומר מולי ,עיניים אדומות ונפוחות ,מתנשף כאילו רץ מרתון והעיניים שלו בוערות.
" עומר מה לעזאזל,תצא מפה"!!אני צורחת עליו אבל הוא לא עונה.
הוא רק מביט בי בוחן את הגוף שלי,פחד מתחיל להתחלל לאט לגופי, הוא מתקרב אליי לאט ובקול צרוד מצווה "תתלבשי".
"תצא מפה,תצא"אני צורחת והוא מסתובב ויוצא,אני שומעת את הארון בגדים שלי נפתח ולפני שהספקתי להבין מה קורה נזרק עליי שמלה ארוכה בצבע שחור פשוטה ותחתונים,אני יוצאת מהמקלחת ומתלבשת מהר,מנסה לעקל את מה שקרה אבל לא מצליחה.
אני יוצאת כדי לצרוח על עומר,לא לפני שאני מחפשת את הפלאפון כדי לחייג לבן שיבוא ויציל אותי.
אבל משהו מכסה את פי ואני מאבדת הכרה.

הווה

אני קמה על ברכיי,מתקשרת מהטלפון הקווי של הבית אל ליבי,היחידה שתסביר לי מה קרה כאן כרגע.
שתי צלצולים ואני שומעת קול רדום.
"ליבי"?
"מאי?מאי מה מה הו..הכל בסדר"?
אני מבינה את ההפתעה שבקולה,היא הראשונה שנידיתי,היא הראשונה שאשמה במה שקרה לי.
"זאת לא שיחת חברות ליבי,עומר השתחרר"? אני שואלת בקול חנוק, דמעות עומדות בעיניי מפחדת מהתשובה.
"כן,הוא ערער קיבל שנה תנאי והשתחר..מאיפה את יודעת "!?

הלב שלי צונח,האוויר בורח מהראות ,ואני מוצאת את עצמי שוב,
מתחננת לרחמים בפני אלוהים,שיציל אותי מאותו ענן שחור שלא מפסיק לחוג מעליי .