מראה עשוייה קוצים

שמיים עם עננים

אני באמת לא יודע למה כל הדברים האלה באים אליי,אולי זה הגורל או שאלוהים התחיל להתעניין עוד פעם בבני אדם.אין באמת סיבה לכך שאנשים נפגשים כך יוצא שאם פגישה באנשים היא מה שגורמת לדברים לקרות, אין באמת סיבה לסיבה שבגללה כל הדברים האלה קורים.
מחשבות רבות רצו בראשו של איתן באותו הלילה, זאת הייתה אחת מהן. זה היה בערך הזמן שבו רוב החניכים הלכו לצחצח שיניים או לשטוף מעליהם את היום במקלחת. איתן בדרך כלל העדיף לחכות שהרוב יסיימו כי הוא די העדיף את הפרטיות שלו, לחשוב כזה אתם יודעים.
חריקות הכפכפים הרטובים שהתחכחו ברצפה נשמעו מבעד לדלת של חדר 6, זה דווקא די מעניין, חשב איתן לעצמו, איך דווקא הרעשים הקלים ביותר יכולים להישמע מעבר לדלת עץ עבה יחסית והוא עצמו לעולם לא שומע כאשר אחד המדריכים קורא אליו.
חוט מחשבתו של איתן נקרא כאשר יוני נכנס את החדר,"אתה בטוח שאתה לא רוצה ללכת עכשיו?",הוא אמר, "לא ישארו לך מים".
"כן יש מצב שאתה צודק, טוב זזתי", אמר איתן בעודו קם מן המיטה.

*****************************

"לעזאזל!",צרחה מיכל חובטת וזורקת כל דבר שיכלה למצוא בחדר שלה,"לעזאזל! לעזאזל! לעזאזל!! לעזאזל!!!!!".
"אלוהים אדירים! מה למען השד קרה פה?!", ענת נכנסה לחדר,היא הייתה המדריכה השנייה של הבנות, במקרה גם אחותה הגדולה של מיכל, ואילו לא היו להם אותם הורים, גם אני לא הייתי בטוח שיש בינהן כל סוג של קשר משפחתי.
ענת הייתה נערה גבוהה ושאטנית עם עיניים בצבע ירוק ובניגוד לאחותה, ענת הייתה די אופטימית לגבי דברים."חשבתי שכבר דיברנו על השחטת רכוש",היא אמרה."יואו שתקי כבר!",מיכל צרחה עליה בחזרה, את לא יכולה לעזור אז פשוט תעופי מפה!",אמרה והטיחה בענת כרית בכוח."אבל לפחות ספרי לי מה קרה, אולי אני יכולה דווקא כן יכולה לעזור."אמרה ענת.
-"את לא "השיבה לה מיכל בעצבים.
-לכי תדעי אולי נוכל...".
-"יש עלייך 300,000 שקל?!",קטעה אותה.
-"מה,מה זאת אומרת 300,000?" אמרה בחוסר הבנה טוטאלי.
-"ככה חשבתי,עכשיו עופי מפה!"מיכל צרחה עליה בעודה דוחפת אותה בחוזקה אל מחוץ לדלת.ענת שלא ציפתה לפעולה הזאת מאחותה , שלעולם לא השתמשה עליה בכל סוג של אלימות,עפה אחורה בעוד דלת החדר נטרקת מולה הפרצוף שלה.

*************************
שאר היום עבר מאוד לאט, עבור איתן לפחות, כלום לא קרה. הוא ישב על הספסל ההוא מחוץ לבניין המגורים שתמיד ריק מסיבה כלשהי. אנשים עברו לידו הרבה, מדברים ביניהם או ממהרים לאנשהו, איתן בהחלט זכר ששמע משהו על איזה טורניר בנושא שהוא לא הבין בחדר 10 של בית 2. בכל יום אחר  הוא היה קם מהספסל, מאתר מישהו ללכת איתו , וגורם אותו יחד איתו לשם, אבל היה משהו שונה ביום ההוא, משהו באווירה הרגיש לאיתן מאוד חסר חיים, אפרורי אפילו. וכך הוא ישב לו שם מסתכל לשמיים ועוקב אחר תנועתם העדינה של העננים.
"אמם..סליחה?",איתן הקיץ ממחשבותיו לקול של נערה בערך בגילו, דורין, הוא האמין שקראו לה. הייתי מתאר אותה כרגע ומשקיע וכרגיל אבל ברצינות שלמרות שמדבר אתכם חופר המאה כמו שכבר כנראה נוכחתם לדעת מן הפרקים הקודמים, אין לי כלכך הרבה מה לספר עליה היא הייתה נערה נחמדה בעלי תווי פנים עדינים עם עיניים בצבע חום כהה, היה לה חיוך עדין מלווה בצמד גומות.לא היה שום דבר בה שבאמת היה מיוחד,ו....נחזור לסיפור!
"אמם...סליחה?",דינה אמרה וטפחה בעדינות רבה כל כתפו של איתן.
"כן?"השיב איתן.
דורין נאנחה, "אלוהים אדירים שמשעמם לי,יש מצב שאני אשרוף קצת זמן פה איתך?"היא אמרה בהבעה מיואשת שלוותה בחיוך הכמעט תמידי שהיה מאופיין איתה, היא התיישבה.
-"יש איזה משהו ב10 אם משעמם לך.."
-"כן, אני יודעת אבל יש שם הרבה אנשים וחוץ מזה נחמד בחוץ"
"נו טוב, מי אני שאסרב? וגם כבר התישבת אז...", היא צחקה.

************************************'**************************************סליחה שלקח לי כלכך הרבה זמן להמשיך את זה,פשוט קרה לי מה שבדרך כלל קורה לי, דחיתי את זה ודחיתי את זה עד ששכחתי.
בגלל שדחיתי את זה יותר מדי יצא פרק קצת קצר מן הרגיל אז בל נא תדאגו,פרק רגיל פעם באה .^^