מראה עשוייה קוצים

מעגל גדול מאבן

כאשר איתן התעורר,מוקף בחניכים סקרנים ,משועממים ,או כאלה שסתם לא היה להם דבר טוב יותר לעשות באותו הזמן,הייתה זו כבר שעת צהריים.
לאחר שאלון סיפר בקצרה על מה שקרה ושרה המנהלת פיזרה את הקהל שהצטבר, ישב איתן על מיטת המרפאה בעודו לוגם מפעם לפעם תה חם עם לימון אשר הובא אליו כחמש דקות לאחר קומו ומנסה להיזכר בחלומו כמנהגו בכל בוקר לאחר התעוררותו.

אגב עובדה מעניינת, אני שמתי לב שככל שהחלום יותר עלילתי כך יותר קל לך לזכור אותו בדרך כלל, בכל מקרה מסתבר גם שחוקים אלה לא חלים על איתן אבל אם אתם עקביים אז סביר להניח שכבר הבנתם את זה עד עכשיו.
בכל מקרה,עד שהספקתי לומר את כל זה, איתן יוני ולירוי הגיעו לחדר 6 בעודם מחזיקים כוסות ספייר של תה עבור איתן שכבר פחות או יותר חזר לעצמו.

"פעם שלישית גלידה" גיחך איתן ביושבו על מיטתו בחדר.
פעמיים בשבוע התמוטטות" צחק יוני," זה צורך כישרון".
"חסר'ך ש'תה נופל ככה עוד פעם בזמן הקרוב, אתה מוריד ת'אספקת תה של'מחנה לאפס ואני אוהב לפתוח ת'בוקר שלי עם משהו חם ועדיף בתוך כוס כמו בנאדם מתורבת", אמר לירון.
"אתה? מתורבת?" אמר יוני.
"כן, למה? אתה רומז שאני לא מתורבת?",אמר לירון בהבעה מופתעת.
"בואו רק נאמר",אמר איתן "שאנחנו לא בטוחים אם היינו משאירים אותך לבד עם סכו"ם כי לא בדיוק בטוחים שאתה יודע מה עושים איתו,בכל זאת אף פעם לא ראינו אותך אוכל משהו שלא בא מתוך שקית."
"צ׳יפסים בשבילו הם כמו אוויר לנשימה",הסכים יוני.
-"אני יכול לחיות בלי חטיפים"
"אמר האחד שלפני שנכנסנו רוקן שתי שקיות גדולות של ביסלים",אמר איתן.
"זה לא נחשב,פספסנו בגללך ת'אוכל" אמר לירון.
"אגב" אמר איתן במבט שהיה מופיע אצלו כשניסה להיזכר בדבר מה,"אתם זוכרים את ההוא? נו איך קוראים לו, תומר?".
"המדריך? כן, מה איתו",אמר יוני,מנסה להבין את הפואנטה אליה חותר איתן.
"לא שמתם לב?" אמר איתן בהבעה מבולבלת.
"למה?",ענה יוני.
"נו לקטע עם העיניים שלו"אמר איתן.
"איזה קטע עם העיניים,היה קטע עם עיניים? למה אני תמיד אחרון לדעת?",אמר יוני.
"אתה יודע על מה אני מדבר, הקטע הזה שהעיניים שלו בצבעים שונים", הבהיר איתן.
"לא יודע, אני לא ראיתי, 'תה בטוח?",לירון אמר.
"כן אני בטוח,די קשה לפספס דבר כזה" גיחך איתן.
"אנ'לא יודע, יש מצב דמיינת" אמר לירון.
"הגיוני, אתה נפלת על הראש די חזק בבוקר ושרה אמרה שאתה יכול לחוות דמיונות וזכרונות מעורבבים כאלה",יוני הוסיף.
"יכול להיות שאתם צודקים, אבל אני עדיין בטוח לגמרי שראיתי אצלו משהו מוזר בעיניים" איתן ענה.

*****************************
באותו הערב לאחר השיחה שהתנהלה מקודם,נפגשו השלושה בחדר האוכל בשולחן משותף.חדר האוכל היה הטמה אדם ומלא בחניכי המחנה שאכלו ודיברו.
חדר האוכל היה מבנה גדול ורחב, עם קירות צבועים בצהוב ומקושט בציורי קיר על מנת להחיות מעט את הצהוב.שולחנות היו מפוזרים ברחבי האולם אשר סביבם ישבו בקבוצות של ארבעה עד שבעה החניכים אשר מדי פעם כשצלחת הייתה נופלת היו צועקים "מזל טוב" מעומעם מרחבי החדר.

הפעם יחד עם השלושה,ישבו גם אייל וסנדו. סנדו כמובן לא היה שמו האמיתי של האחד שהצטרף לחבורה יחד עם אייל, זה קיצור שחניך במחנה העניק לו לטובת כולם. שמו המקורי של סנדו הוא אלכסדרוב, אתם בודאי מסוגלים להבין את הסיבה שקיצרו לו את השם.
סנדו היה נער בסביבות הגיל הממוצע של שאר הקבוצה,הייתה לו תספורת גלאח שמעולם לא החליף מאז שהכירו אותו.
אהה כן, פרט קטן ששכחתי להזכיר, סנדו היה גם הגבוה בחבורה, וכשאני אומר גבוה אני מתכוון גבוה. הוא היה בערך מטר תשעים וחמש, עובדה שדי הקשתה עליו במשחקי מחבואים וכולי.
אייל לעומתו היה בחור די ממוצע, בעל תספורת כמו של החשים תעצמם עם הגלאח בצדדים וארוך חזק באמצע. למרות המראה הדי חש שלו, אייל היה בחור מאוד נחמד שעזר לאיתן והשאר לצאת מהרבה תסבוכות, אי הבנות שלא נגמרו טוב, ובכללי צרות שהצליחו איכשהו ליכנס אליהן כל פעם מחדש. תמיד היו לו סוג של קשרים כאלה, נראה שהיו לו כלכך הרבה קשרים במקומות עד שהיה אפשר מטאפורית ליתלות על ידיהם! חה חה!...,כן סליחה נסחפתי,נמשיך בסיפור.

"אז מה קורה?" שאל אייל בעודו אוכל את כדורי הבשר שילדים מסויימים משנים קודמות הגדירו כפסולת כימית רדיואקטיבית.
"בסדר",ענו כולם בקצב כמעט מתואם, הרי השאלה והתשובה הבסיסיות האלו כבר מזמן הפכו בתקופתינו להרגל קבוע של שאלה וענייה.
"לא ראינו אתכם הרבה זמן",אמר יוני.
"טוב זה לא כלכך מסובך שלא לראות אנשים שגרים בחלקים שונים בארץ",אמר איתן,"אבל שמח שנפגשנו גם השנה".
"אז איזה חדרים אתם?",סנדו שאל.
"אני בחדר-7, שני מהסוף",אמר אייל.
" ואני,איתן ויוני ב-6",לירון הצטרף אליו.
"אה נחמד, אני בחדר שלוש",סנדו הוסיף,"ניסיתי להחליף כדי שנהיה ביחד או לפחות שכנים אבל שרה לא הסכימה לי".
"זה בסדר, תוכלו לבקר",יוני הוסיף בטון מחוייך.
"תודה",אמר סנדו והמשיך לאכול.

כאשר הם סיימו לאכול,השעה הייתה באזור שבע ומכיוון שאף פעילות לא הייתה מאורגנת להיום מבחינת המדריכים, הרחבה המרכזית במחנה הייתה שקטה מאוד ביחס לימים רגילים.
אם אתם מעוניינים אגב, אין לי בעיה לספר לכם איך החצר נראית, ואם אתם לא רוצים זאת כבר בעיה שלכם. בכל מקרה החצר המרכזית הייתה שטח של אבנים קטנות וחלקות מאוד שסודרו באופן מעגלי עם ספסלי אבן ארוכים שמבדילים בין החצר לשטח הדשא.היה גם מעגל גדול מאבן שהיה שתול עץ ענקי במרכזו והטיל צל על כל מי שישב לנוחיותו בחלק האבן של המעגל.
מיכל הייתה שם כרגיל, קראה איזה ספר או משהו כזה כמו שהיא עושה כשהלוז ריק.
"הלו?" היא דיברה אל תוך הטלפון שלה,קול מעוות,כנראה דרך תוכנה מסויימת השיב לה במילים "עוד שבוע".
השיחה נותקה מיד לאחר זאת,מיכל קמה, הרימה את הספר שקראה ואת הטלפון, מתאפקת לא לזרוק אות בראש של עובר האורח הראשון שתראה והלכה אל חדרה במגורי הבנות.
"פאק!".