״כל תלמידי שכבת יא׳ נא לגשת לחדר הכינוסים לטקס קבלת חניכים.״ שמעתי את המזכירה קוראת בכריזה. טקס קבלת החניכים היה החלק השנוא עליי בכל שנה. בטקס קבלת החניכים, כל תלמיד ותיק - כלומר, תלמיד שלמד בבית הספר יותר משנה - מקבל חניך - תלמיד חדש שילמד בשכבה מתחתינו - לו יצטרך לעזור במהלך כל השנה, להתחבר לבית הספר ולהכיר חברים.
״קדימה הארי, אני משתוקק לגלות מי החניך המדהים שהנהלת בית הספר ארגנה לי!״ פיטר קרא לי בהתלהבות סרקסטית ומזויפת. פיטר היה השותף שלי לחדר וגם חבר די טוב שלי. הוא היה נער גבוה, כמעט מטר שמונים וחמש. פיטר היה רזה במיוחד, היו אנשים שקראו לו ״שחיף״. היה לו שיער שחור קצוץ ועיניים חומות וגדולות.
זה היה יום חם של תחילת ספטמבר ובמעונות שלנו לא היו מזגנים שפעלו כפי שצריך כך שהחום היה בלתי נסבל. הזמן של כל התלמידים היה מחולק לשניים: לימודים והתקררות. אני נהגתי לשבת ללא חולצה על אדן החלון ולצפות לרוח, שכמובן לא הגיעה. ״קדימה סטיילס, חולצה ויצאנו.״ פיטר קרא והחליף בעצמו חולצה לחולצה מכופתרת בצבע לבן. הצמדתי את ראשי לכתפי בהבעה לא מרוצה. ״זוכר את המזגן המדהים בחדר הכינוסים?״ שאל בניסיון לשכנע אותי להתארגן. זה עבד, המזגן בחדר הכינוסים עבד בצורה טובה להפליא, לפעמים היה כל כך טוב שהיינו הולכים לחדר הכינוסים בהפסקות ואחרי הצהריים.
קמתי במהירות ופתחתי את ארון העץ הגדול. הוא היה מחולק לשלושה חלקים: החלק שלי, החלק של פיטר והחלק של טיילר, השותף השלישי שלנו. נהגנו לקרוא לו ״האמריקאי״ משום שהוריו הגיעו מאמריקה, שמו הגיע משם גם כן ומראהו היה זהה למראה של ליאונרדו דיקפריו - שחקן אמריקאי מפורסם. מהחלק שלי, שלפתי חולצת כפתורים שחורה ולבשתי אותה במהירת. יצאנו מן הדירה הקטנה שלנו ובעודנו הולכים לאיזור חדרי הלימוד, כפתרתי את החולצה השחורה.
״חולצה שחורה לכבוד ההלוויה של האני הפנימי שלי.״ אמרתי לפיטר והוא חייך. לעיתים ההומור שלי היה מעט מבוגר, אולי אף זקן.
״אל תדאג הארי פנימי קטן, חווית גרוע יותר.״ פיטר ענה כאשר הגענו לדלת הכניסה לחדר הכינוסים. הוא עזר לי לכפתר את שני הכפתורים העליונים שלעולם לא הצלחתי לסגור ונכנסנו פנימה, אל משב קור מרענן; ממש כאילו פתחתי את המקפיא וכל הקור יצא לכיווני.
שרר אי שקט ואי סדר בתוך חדר הכינוסים הגדול. פיטר ואני הלכנו לחלקו האחורי של החדר הגדול והתיישבנו על שני כיסאות פלסטיק שמקורם היה בכיתות הלימוד. כמו בכל טקס קבלת חניכים, החדר חולק לשני חלקים עיקריים: החלק של השכבה הבוגרת והחלק של השכבה הצעירה. תלמידי השכבה הצעירה, שרק השנה הגיעו לפנימיה שלנו, ישבו ברעש וללא רוגע. לעומת זאת, תלמידי השכבה הבוגרת, תלמידי השכבה שלי, ישבו ברוגע ופטפטו - ידענו שבעוד שעה נאלץ לחזור למזגנים המקולקלים בחדרים ולכן עלינו לספוג את כל הקור האפשרי כרגע.
מנהל בית הספר, אדון וויליאם, קרא במיקרופון פעמים אחדות בכדי ששכבת י׳ תתישב בשקט, אך ללא כל עזר. המנהל שלנו היה אדון רך ועדין, אפילו קולו היה דומה - איטי, רך, עדין, נמוך ולא מאיים; לכן איש לא הקשיב ועשה כדבריו. לאחר כמה דקות ארוכות בהן פיטר ואני לא אמרנו מילה בניסיון לשמור על הקור, קמה סגנית המנהל, שיכלה להיות מנהלת טובה פי שתיים מאדון וויליאם, גברת סמית׳, היא אפילו לא הייתה צריכה את המיקרופון. ״שכבת י׳, מי שלא מתיישב בשקט עכשיו יוצא מפה לעבודות נקיון!״ צרחה בקול הצורם שלה. להפתעתו של אדון וויליאם ולהרגלנו, שכבת י׳ שקטה מיד.
בקדמת החדר עמדו כעת מנהל בית הספר, גברת סמית׳, היועצת שלנו - העלמה ג׳ונס ונערה קטנה, אדומת שיער, צנומה עם פני תינוק עצובות. אותה נערה עמדה בקדמת החדר, אך בצידו. לא היה ניכר על פניה שהיא מפוחדת, מתביישת ואף לא מאויימת - רק עצובה, מדוכאת מבפנים. המנהל אחז בלוח הכתיבה הקטן שלו כפי שתמיד נהג לעשות ובידו השניה היה המיקרופון, סגנית המנהל אחזה בחבילה של דפים גם היא והיועצת נעמדה בצד, פניה מורמות לקהל התלמידים.
״אדוארד בראון משכבת הבוגרים יהיה החונך של אמילי גרין משכבת הצעירים, מקווה ששנתכם תהיה נעימה ומוצלחת.״ אמר אדון וויליאם בחיוך. שני התלמידים קמו מכיסאותיהם והלכו במעבר הדק בין שתי השכבות. הנער לחץ את ידו למנהל בעוד הנערה לחצה את ידה לסגנית המנהל, לאחר מכן, התחבקו מן חיבוק מביך בין שניהם וחזרו למקומם. העלמה ג׳ונס כבר לא הייתה בקדמת החדר, גם הנערה כבר הלכה.
כך עברה כמעט כחצי שעה בה זוגות ילדים ניגשים לקדמת החדר, לוחצים ידיים, מתחבקים, מקבלים את ברכתו המזוייפת של אדון וויליאם והולכים למקומותיהם. פיטר צוות עם נער ג׳ינג׳י בעל נמשים. ילד נמוך, לא יותר ממטר שישים, היה מבדר בהחלט לראות את פיטר גבה הקומה ליד הילד הקטן. את טיילר, בעל המזל הבלתי נגמר, ציוותו עם נערה גבוהה, חטובה, בלונדינית עם עיניים כחולות גדולות. לפי חיוכו הממזרי של טיילר יכולתנו לזהות שהוא מרוצה מאוד, הרי מי לא היה מרוצה מהעובדה שנערה סקסית תבלה איתו במשך שנה שלמה?
שמי עדיין לא נקרא בכריזה, נותרו מעט מאוד ילדים ששמם עוד לא נקרא. ״אולי העיפו אותך מפה,״ פיטר אמר בסרקזם. ״אולי אפילו יעבירו אותך לפנימיה עם מזגן!״ הוא המשיך לקרוא בלחש.
טיילר, שישב שורה מלפנינו סובב את גבו אלינו. ״אולי יש יותר מדי תלמידים בשכבה הבוגרת לעומת השכבה הצעירה, כך שאין מספיק חניכים בשביל חונכים.״ הוא לחש והסתובב במהירות כאשר ראה שגברת סמית׳ מסתכלת עליו במבט האימה. היה הגיון בדבריו, מעולם לא קרה מקרה כזה, אבל יכול להיות שהפעם זה קרה.
ראיתי את העלמה ג׳ונס נכנסת לחדר והולכת במהירות לכיוון החלק האחורי של החדר, איפה שאנחנו ישבנו. כל חדר הכינוסים יכל לשמוע את צעדיה בזכות העקבים הגבוהים והמרעישים אשר נעלה בכל יום ויום, היא הייתה בטוחה שאיש לא שומע, אך כולם שמעו. לבסוף, הגיעה לשורה שלנו. היא חייכה לפיטר מן חיוך מזוייף והתקדמה אליי. ״אתה,״ היא מלמלה ובדקה במחברת הקטנה שלה משהו. ״הארי אדוארד סטיילס?״ היא שאלה לבסוף. הזזתי את התלתל שהסתיר את פניי למאחורי אוזני והנהנתי. ״מעולה, בוא איתי בבקשה.״
••
פרק ראשון!
אני ממש אשמח אם תצביעו ותגיבו מה אתם חושבים(:
YOU ARE READING
Olivia • Harry Styles
Fanfiction"אוליביה הייתה האוקסימרון המושלם; כה עדינה אך גם כה קשוחה, כה בטוחה בעצמה אך כה ביישנית, כה פתוחה אך כה סגורה, כה צנועה אך גם כה אנוכית. היה משהו לגבי אוליביה, שפשוט השאיר טעם של עוד בפה, השאיר רצון להתקרב אליה ולשמוע את סיפור חייה, רצון להכיר אותה...
