Olivia • Harry Styles

S E V E N

השיעור השביעי היום היה צרפתית למתקדמים, זה היה השיעור היחיד שלא למדתי עם פיטר. לשיעור הזה טיילר היה מוכן להגיע, כמובן אחרי כמה שכנועים מייגעים. מאדאם נואל הייתה מורה רכה, לפעמים טיילר ואני הנחנו שהיא בטוחה שהיא מלמדת תלמידי יסודי. ״שלום תלמידים יקרים, אני מאדאם נואל. לפני שנתחיל את השיעור, אנחנו נעשה סבב שמות. כל אחד יגיד את השם שלו ומה הוא עשה בקיץ.״ היא אמרה במבטא צרפתי כבד. מאדאם נואל הייתה מהאנשים האלו שאמרו ׳צורפת׳ במקום ׳צרפת׳.

טיילר ואני ישבנו בדיוק במרכז הכיתה. ידענו שמאדים נואל מבחינה במיוחד בילדים שיושבים מקדימה ומצביעים, ובילדים מאחורה אשר תמיד מפריעים. טיילר ואני היינו השקטים, אלה שפשוט יושבים בכיתה וסופרים את הדקות. היא ישבה מקדימה. ״העלמה רוברטס, אשמח לשמוע מה עשית בקיץ.״ מאדאם נואל אמרה לאוליביה.

ראיתי שאוליביה ממצמצת במהירות, אולי במעט לחץ? לא, זו אוליביה, היא אף פעם לא לחוצה. ״היו לי הרבה תוכניות לקיץ. אבא שלי ואח שלי שנטוס לאיטליה ולבקר באגמים, אני ואמא דווקא רצינו לטוס לאמריקה ולראות את פסל החירות מקרוב. לבסוף התפשרנו על הודו. כן, שונה לגמרי מכל המקומות שרצינו, אבל אני ואח שלי דרשנו הודו לאחר שעלתה ההצעה הזו מצד דוד שלי.״ היא סיפרה, היה נחמד להקשיב לקול שלה מדבר בביטחון לחוץ. ״כמובן שהטיסה נותרה בגדר תוכניות. אח שלי ראה טרמפולינה, אני ראיתי אייפון, אמא ראתה מקרר חדש ואבא ראה את הרובוט הזה שמנקה את הבית - מכשיר שיחליף אותו במטלות היחידות שהיו לו. כל הכסף התבזבז על רכוש ולא על חוויות.״ הצחיק אותי לשמוע שאוליביה העדיפה אייפון מאשר טיול גילוי עצמי להודו. ״באמצע החופש נאלצתי לעבור לבית של דודה שלי, לא נהנתי שם כל כך, אז עברתי לפה. הסוף.״

משהו בצורת הדיבור שלה הפריע לי, היא דיברה בפירוט ובאיטיות כל עוד דיברה על התוכנית שלה; אך כאשר סיפרה על כך שנאלצה לעבור דירה, מה שקרה במציאות, כלומר - הדבר המעניין ביותר.  

כאשר הגיע תורי בחרתי שלא לשתף. אין לי כוח או בטחון עצמי גבוה מספיק על מנת לדבר מול כיתה שלמה. עניתי את התשובה הקבועה שנותנת לי לברוח מכל המטלות שלי. ״א-אני,״ התחלתי למלמל בעצב מזוייף ולא מצמצתי לרגע. העיניים שלי נעשו אדומות לגמרי. ״אני מצטער.״ עניתי בקול שבור ומצמצתי לאחר זמן רב שלא עשיתי זאת, דבר שגרם לדמעה לנזול מפניי.

״אתה לא מוכרח להגיד לנו הארי, אני מקווה שהחופש הבא שלך יהיה מוצלח יותר.״ היא ענתה וחייכתי. היא בוודאי הייתה בטוחה שזה חיוך אשר מודה לה על כך שעזבה אותי, אך זה היה חיוך הקלה על כך שעזבה אותי. העובדה שאבא שלי נפטר הייתה כמו שמועה בין מורי בית הספר. הם סיפרו אחד לשני אך לא דיברו על כך עם הילדים, אך כל הבית ספר ידע לפי היחס המועדף שלי.

השיעור השביעי היה השיעור האחרון לפני ארוחת הצהריים ולכן טיילר ואני תכננו ללכת יחד לחדר האוכל. מיד לפני שיצאתי מהכיתה אוליביה הספיקה לעצור אותי. היא סימנה לי לבוא לצד ולכן סימנתי לטיילר לחכות בדיוק במקום בו עמד. ״אתה פשוט פתטי.״ היא אמרה כשהיינו מאחורי עץ אלון גדול. הפרצוף שלי היה מבולבל, לא הבנתי מה הפך אותי לפתטי. ״לא רצית לדבר אז שיקרת. זה פתטי. פשוט תגיד למורה שאתה מעדיף לא לדבר על זה. למה ההצגה ההיא הייתה חשובה?״ היא שאלה אותי בקול העמוק שלה. לא יכולתי להתרכז בדבריה.

״איך גילית שזו רק הצגה?״ שאלתי אחרי דקה בה עיכלתי את דבריה. איש מעולם לא גילה שאני עובד על כולם. היא הביטה בי בי במבט שניסה להסביר לי מה היא חושבת, כאילו היא ניתנת לקריאה כמו ספר. מה שהיא לא ידעה, שהיא קריאה בדיוק כמו הכריכה של הספר האהוב עליה.

״אני יודעת מה זה רגש אמיתי, אני גם יודעת איך לזייף רגשות. זייפתי והרגשתי יותר מדי פעמים בכדי לדעת להבדיל. אתה לא עובד עליי.״ היא אמרה. היה לגבי משהו, אוליביה, היא כאילו נתנה אופי לכל האוליביות באשר הן. היא סתרה את עצמה בצורה כה מדוייקת. היא לא חכמה, היא נבונה - היא לא רק יודעת את הידע, היא גם מבינה אותו.

גלגלתי את עיניי בזיוף, הפעם היא לא זיהתה את הזיוף של האדישות. אני מניח שמעולם לא זייפה אדישות. ״אין בעיה, את לא תראי אותי עושה את זה שוב.״ עניתי. טיילר סימן לי עם ידו לבוא, הוא סובב את ידו על הבטן בסימן של רעב. ״בנושא אחר לגמרי, את רוצה להצטרף אליי ואל החברים שלנו בחדר האוכל?״ שאלתי מתוך נימוס. וגם מתוך העובדה שרציתי שתשב לידנו. היא הנהנה בחיוך ריק והתקדמנו לכיוון טיילר.

״אז אני מבין שגברת חניכה מצטרפת אלינו.״ טיילר אמר בחביבות והיא חייכה אליו בחזרה. הפעם אני גיליתי שהוא מזייף, אך אוליביה לא. ״תזכירי לי, איך קוראים לך?״ טיילר שאל בנימוס והחיוך שלה גדל עוד יותר. אני עמדתי באמצע, בין טיילר המפלרטט לבין אוליביה אשר לוקחת את הפלירטוטים ומחבקת אותם.

״אוליביה.״ היא אמרה בקול הנמוך והעמוק שלה ושיחקה בקווצת שיער ג׳ינג׳ית. כחכחתי בגרוני על מנת להזכיר שגם אני שם, מביט בטיילר מבט מוות. אני חושב עליה בכל שיעור, אני מתעניין במסתוריות שלה, לא הוא. טיילר בכלל לא מכיר אותה.

כאשר הגענו לחדר האוכל ראיתי שפיטר תפס את השולחן העגול הקבוע שלנו. הוא ישב שם עם צלחת גדולה מלאה במעט צ׳יפס. השולחן התאים בדיוק לארבעה אנשים, אך תמיד ישבנו בו שלושה. אמרנו לפיטר ״שלום״ עם היד והתקדמנו לכיוון התור הארוך שבו חיכו לאוכל. התור עבר מהר מכיוון שכולם כבר ידעו בדיוק מה הם רוצים. אני לקחתי מעט צ'יפס והמבורגר בינוני, טיילר לקח הרבה צ'יפס והמבורגר קטן. אך הדבר שהכי הפתיע אותי היה כמות האוכל שאוליביה הצנומה הניחה על הצלחת שלה - הצלחת הייתה מלאה בצ׳יפס וימעל כל הצ'יפס התחבא המבורגר גדול. ולי רק קשה להבין, כיצד כל כך הרבה אוכל נכנס לתוך גוף כזה קטן?

תשמעו! מחר אני טסה לחו"ל ככה שאני אעלה לאט יותר. תגיבו ותצביעו?