אף יום בשנת הלימודים לא יכל להיות יותר מעייף מהיום הראשון ללימודים בתיכון שלנו. היום היה מתוח כמו מסטיק, כאילו מישהו המיס חמאה ושפך על כל בית הספר. במהלך רוב היום הייתי ברחבת הדשא הגדולה שבמרכז בית הספר. כמו בכל בוקר של חופשת הקיץ, פיטר העיר אותי ואת טיילר בדרך הקבועה שלו. הוא פתח את תריסי החלון החורק כל כך לאט, כך שהאור שנכנס פנימה הפריע כמעט כמו החריקה המצמררת מחרישת האוזניים שהגיעה. "לעזאזל, אחי, אתה חייב למצוא דרך להעיר אותנו מבלי להפוך אותנו לחירשים - עיוורים בכל בוקר." טיילר אמר בקול בוקר עמוק. השיער הבלונדיני שלו עמד כאילו מרחו עליו שכבות עבות של ג׳ל לשיער. פיטר פשוט חייך חיוך מתחכם ומתנשא מכיוון שהוא מתעורר עם ציוץ הציפורים ואנחנו מתעוררים עם חריקת החלון.
לקחתי במהירות מכנס ג׳ינס קצר שקניתי בשוק הגדול בקופנהגן. לבשתי אותו מעל לתחתוניי הלבנים והתיישבתי על אדן החלון, עם מכנס וגרביים בלבד. זה בהחלט היה עדיף מלהשאר בחדר החנוק שהסריח מזיעת הגברים. טיילר זרק עליי חולצה אפורה מ"אמריקן איגל" ודרש שאלבש אותה כדי שלא נאחר לקפה. בקמפוס שלנו הייתה עגלת קפה אחת מסכנה ששני נציגים ממועצת התלמידים הפעילו. מאחר והיא הייתה היחידה בבית הספר ולאיש לא הייתה אפשרות אחרת להשיג מקור אנרגיה אחר, המוני תלמידים הצתופפו מולה בכל בוקר, לכל התלמידים המאחרים לא הייתה נשארת אף לא טיפה של קפה. אני והבנים נהגנו להתעורר מוקדם מכולם כדי שישאר לשלושתנו קפה. את שאר הבנים העיר היועץ, אותנו - פיטר.
יצאנו שלושתנו כמו מן חבורה. היציאה שלנו מהחדר תמיד הזכירה לי את סרטי החלל בהם האסטרונאוטים הולכים אל החללית שלהם בהילוך איטי; תמיד הלכנו לאט, הרוח הקלה של הבוקר מעיפה את השיער שלנו לאחור, טיילר ראשון, פיטר ואני מאחוריו - יצרנו מין צורה של פירמידה קטנה. הגענו לרחבת הדשא הגדולה שהייתה בין כל הבניינים. פיטר וטיילר רצו לכיוון עגלת הקפה שבדיוק נפתחה אך עיניי נתפסו בדבר אחר. הנערה הזו, הג׳ינג׳ית הקטנה. מה לעזאזל היא עושה בחוץ בשעה כזו? תתעלם מזה ליאו, פשוט תתעלם מהמוזרה. הלכתי לעגלת הקפה והזמנתי קפה קר, שילוב בין אנרגיה לקור. הבחור הושיט לי את הכוס הקפואה אך לא שמתי לב. היא ישבה שם עם חולצה שהייתה גדולה עלייה בהרבה, הצווארון שלה היה גזור באופן ידני וכך גם החלק התחתון של החולצה כך שיכולתי לראות את מירב גבה. השכמות שלה בלטו מרוב המחסור בשומן והשיער האדום הזה היה אסוף בגולגול מבולגן. "אחי, הקפה שלך." אמר הנער מאחורי העגלה בעצבים, הוא היה תלמיד כיתה יב', סגן ראש מועצת התלמידים. לקחתי את כוס הפלסטיק, שילמתי את המחיר הדרוש והלכתי לכיוונה על מנת לברר מה היא עושה מחוץ לחדר שלה בשעה שש וחצי בבוקר.
הצצתי עליה מאחורי כמה שיחי פלסטיק מזוייפים, מסוקרן להבין מה לעזאזל היא עושה. ראיתי את פיטר וטיילר מאחוריה, הם ראו אותי וסימנו לי שהם הולכים לחדר.הרמתי את האגודל בכדי לסמן להם שזה בסדר, אך לרוע מזלי, הזזתי את השיח והיא שמה לב לתזוזה הזו. היא קמה והתקדמה לשיח שלי. שיט, אני נראה ממש מלחיץ. "ידעתי שאתה פה כבר קודם." אמרה לאחר שהזיזה את העלים של השיח. היא חייכה אליי מעט. כעת, כשפניה היו כה קרובות אליי, יכולתי לראות את הנמשים העדינים שהיו לה על גשר האף, הם היו קטנים וחמודים. היו לה קווצות שיער אדומות מפוזרות בצדדי הפנים ושקיות אפורות מתחת לעיניים. "בכל אופן, מה אתה עושה פה?" היא שאלה, רק עכשיו שמתי לב לספר העבה שהחזיקה בידה. הקצוות של הדפים היו שרופים מעט, הם גם היו מקומטים ונפוחים כאילו נרטבו לגמרי. על הכריכה הייתה מדבקה מעט מקולפת של האות א' אך היה קשה לראות אותה.
"סתם, הלכתי לקנות קפה של בוקר עם חברים שלי." אמרתי בקול רועד, כאילו מפחד שאגלה דבר סודי לא קיים, והרמתי את כוס הקפה הקר. "מה את עושה פה?" שאלתי בנסיון לשנות את הנושא, עדיין בתוך שיח הפלסטיק. לקח לי זמן להבין עד כמה מגוחך אני נראה כשאר אני עומד בסבך עלים מזוייפים. הלכתי מן צעד באלכסון על מנת לצאת מאיזור השיח אך לא להתנגש באוליביה. היא התאימה את עצמה אליי כדי שתראה את הפנים שלי.
"ובכן, בדיוק קראתי קצת בספר הקטן שלי." אמרה ונפנפה בספר השרוף - רטוב - הרוס שלה. "בספר הקטן והחמוד שלי." היא חזרה ואמרה בעודה מביטה עליו בהערכה, נראה שהייתה לה חיבה גדולה לספר הקטן והעלוב הזה. זה היה מגוחך לראות שנערה בסביבות גיל השש עשרה תהיה מחוברת כל כך לספר מגעיל קטן. ראיתי נערות בגילה שמביעות חיבה גדולה כל כך לטלפון, לסוודר, אפילו לספר - אבל כזה שהגיע היישר מן החנות.
"איזה ספר זה?" שאלתי בסקרנות. היא הייתה מעט מזוייפת, הרי לא היה לי אכפת איזה ספר היא קוראת. לא עניין אותי האם היא קוראת סיפורת, ספרי ילדים, ספרי היסטוריה - אני מניח שזה לא היה מעניין אף אחד. אני גם בטוח שלא קראתי את הספר הזה, לפי המראה שלו הוא היה כה ישן כך שעל מנת למצוא אותו צריך להסתובב בכמה ספריות ישנות, מקומות בהם מעולם לא הייתי ולעולם לא אהיה; את כל הספרים שלי אני קונה מהחנות - חדשים ויפים.
"אתה בוודאי לא תכיר, זה סתם ספר שהבאתי מהבית הישן שלי." היא אמרה וחייכה. הבעת הפנים שלה הייתה כה עמומה, היה קשה להבין מה הרגש שהיא רוצה להביע בחיוך הזה. לכל אדם יש חיוך עצוב, חיוך מתחכם, חיוך מאושר, חיוך מזוייף - אצלה זה היה מאוד עמום, לעיתים היה רמז קל לרגשותיה, אך הפעם לא הייתה שם הבעה על פניה מלבד כמה שרירים שפעלו.
"אפשר לנסות לקרוא?" שאלתי בדרישה. ידעתי שהיא מסתירה משהו ורציתי לדעת מה. לעזאזל, כמה רציתי לדעת מה היא מסתירה. היא הנידה בראשה לשלילה. "בבקשה?" התעקשתי, למה כל כך חשוב לי לדעת מה זה? אין לי מושג, אך כל אפיפת המסתורין מעל אוליביה גרמה לי לרצות לדעת.
"ובכן, אני ממילא לא מבין למה את מוצאת עניין בספר הרוס, מתפורר ומגעיל שכזה." אמרתי בגועל מזוייף כאשר ראיתי שאף נסיון שכנוע לא יעבוד הפעם, אבא לימד אותי כשעוד הייתי בן חמש ואנה הייתה בת שבע. אני רציתי ללכת לגלגל הענק בפארק השעשועים, היא רצתה ללכת לרכבת ההרים. אבא אמר לי להגיד לה שהיא "פחדנית מדי" בכדי לעלות על הגלגל הענק, זה עבד ישר. לכן ציפיתי שיעבוד גם על אוליביה.
"גם אני הרוסה, מתפוררת ומגעילה אך אתה עדיין מוצא בי עניין. יכולת ללכת עם שני הספרים החדשים שלך חזרה לחדר, אך הכי התעניינת בספר ההרוס שחיכה לך פה."
YOU ARE READING
Olivia • Harry Styles
Fanfiction"אוליביה הייתה האוקסימרון המושלם; כה עדינה אך גם כה קשוחה, כה בטוחה בעצמה אך כה ביישנית, כה פתוחה אך כה סגורה, כה צנועה אך גם כה אנוכית. היה משהו לגבי אוליביה, שפשוט השאיר טעם של עוד בפה, השאיר רצון להתקרב אליה ולשמוע את סיפור חייה, רצון להכיר אותה...
