Olivia • Harry Styles

F O U R

״איך החניכה הלוהטת שלך טיילר?״ פיטר שאל בעודנו משחקים במשחק מחשב בטלוויזיה שהייתה בלובי של חדרי הבנים.

״קוראים לה אמילי, לא מזמן הייתה בת שש עשרה, היא מצפון לונדון כך שהיא תחזור לווילה שלה בשבתות.״ טיילר סיפר בחיוך מתחכם. ״החזה שלה ענק, אני מעריך שהיא מידה די אולי אפילו דאבל די.״ אמר כמו מומחה בחזיות. ״והתחת הזה, כאילו עבדו עליו במשך שעות.״ המשיך ותיאר עד כמה הקימורים בגופה חשובים ויפים.

המשכתי לחשוב על התגובה של אוליביה לאחר שהצגתי את עצמי בצורה שבה תיאר כרגע טיילר את אמילי. למה חשבתי עלייה כל כך הרבה? כשעוד הייתי לידה לא חשבתי עלייה כלל, מדוע דווקא עכשיו, כשאני רחוק ממנה ולא בסיטואציה בה היא מדברת ושופכת את מחשבותיה החוצה? מילותיה חזרו במוחי, ״להתראות, אני מקווה.״ למה היא מתכוונת, אני מקווה? להתראות זה פשוט כמו להגיד ״ביי״ או ״שלום״. האם התכוונה לכך שהיא מקווה שלא ניפגש יותר?

מצד שני, יכול להיות שהמחשבה שלה הייתה הרבה יותר עמוקה מכפי שחשבתי, הרי להתראות מגיע מהפועל, לראות, ראייה, אולי התכוונה לכך שהיא מקווה שנתראה שוב. אני מניח שזה הגיוני, אבל מדוע שתחשוב שלא ניפגש שוב? הרי אני החונך שלה, אני אפגוש אותה כעת בכל יום בשעת חניכה, אם נתחבר מספיק אולי ניפגש גם אחרי הצהריים. בנוסף, היא לומדת איתי בכיתה, כך שבוודאי ניפגש מחר בבוקר. האם קרה פעם שהיא אמרה למישהו ״להתראות״, הייתה בטוחה שיתארו בעתיד, אך לעולם לא התראו? אני מטיל בכך ספק, הרי אם רצתה להפגש עם אותם אנשים תמיד יכלה, לא? מחשבות אלו גרמו לי להזכר בפעם האחרונה שדיברתי עם אבי. אני זוכר את היום הזה, אני זוכר את אותה תקופה בה הרגשתי אשם, התקופה בה הרגשתי שכל עולמי נהרס.

״היי אדוארד, אני בדיוק נוסע לכיוון לונדון, רוצה שאני אעצור אצלך?״ הוא שאל ברוך, מנסה להשמע אחראי ואוהב.
״אתה לא חייב אם אתה לא רוצה.״ עניתי בדכדוך.
״אבל אני רוצה.״ התעקש בזיוף.
״אני יודע שאתה לא רוצה, זה ברור. אם היית רוצה היית עושה את זה ממזמן, מבלי לשאול אותי אפילו.״ השבתי בקרירות, הוא לא ביקר אותי מהרגע שעברתי לפנימיה, אפילן לא חשב על זה.
״רציתי לדעת אם זה מקובל שאבות יבקרו את הילדים שלהם.״ אמר וקולו התרעם,יכולתי לשמוע אותו מתנשף על מנת להרגע.
״אתה לא יכול להחליט שאתה אבא שלי פשוט ככה, אתה לא אבא שלי!״ צעקתי עליו בחזרה.
״סליחה?״ ענה בטון שלא מוכן לקבל את דבריי.
״מה ששמעת, אמנם יש לי את שם המשפחה שלך, אמנם יש לי את גומות החן שלך ואמנם יש לי את העיניים הירוקות שלך אבל לא, אני לא הבן שלך. אתה לא חייב לבקר, להתראות אדון סטיילס.״ קראתי והרגשתי את דמעותי חונקות אותי. באותו יום בערב הודיעו לי שהוא נהרג בתאונת דרכים נוראית. לא אהבתי את האדם הזה אך הרגשתי שהמוות שלו נגרם בגללי. הרגשתי שכעת אשתו החדשה אלמנה וילדיו החדשים מחוסרי אב רק באשמתי, רק משום שאמרתי לו את האמת ואת הדעה שלי.

אני יכול להניח שזוהי רק שגיאה ואני חושב מחשבות אלה רק על משום שאני רוצה ולאו דווקא משום שאני זה שגרם למוות שלו; לפחות ככה הפסיכולוגית של בית הספר אמרה. אלו היו רק שטויות פסיכולוגיות, מלמולים חסרי כל משמעות.

״הארי? אתה בסדר?״ טיילר שאל אותי ועיניו הכחולות בלטו יותר בעודו מדבר על אמילי. שמתי לב לעיניו הכחולות והיפות ביום בו נפגשנו לראשונה, תחילת כיתה ט׳. הוא היה השותף שלי לדירה גם באותה שנה. אני זוכר אותו מביט בי בעיניו הכחולות - ירוקות האלו בעודו מרכיב עמוד מתח על משקופי הדלת. ״מה קורה, אחי?״ הוא שאל כדרך אגב. עיניו מלאות השכבות נצצו והוא חייך מן חיוך יפה שכזה, חיוך טיילרי - כך החלטנו לבסוף לקרוא לחיוך שלו. הוא היה כזה... טיילר. לא הייתה דרך אחרת לתאר את השלמות המיוחדת במינה שלו, שלמות טיילרית שכזו. הוא יפה, מקובל, נבון, תלמיד מצטיין, מקבל את כל הבנות, מוזמן לכל המסיבות, בעל משפחה תומכת, לעזאזל, מה לא היה לו?

״כן, ברור, הכל בסדר.״ השבתי כדרך אגב אך לא הקשבתי להמשך המשפט שלו. המשכתי לתהות מדוע אוליביה קיוותה שאפגוש אותה מחר? למה פחדה שלא נתראה? אולי אני פשוט קופץ למסקנות, אבל מה אם לא? אני מקווה שלא נכוותה מהמוות כמוני, מה אם חוותה מקרה דומה? אני מתקשה להאמין, אולי גם לא רוצה. אני לא מבין למה כל המחשבות שלי סובבות סביבה? הרי, היא בסך הכל החניכה שלי - אני מאמין שלחונך שלי משנה שעברה לא היה כה אכפת ממני אף על פי שהיינו חברים די טובים.

כך עבר כל הערב-לפני-ההתחלה שלנו. פיטר סיפר על מייקל, החניך הקטן והחמוד שלו, טיילר סיפר על התחת של אמילי, ואני ישבתי וחשבתי על החניכה שלי, עליה אני כה אובססיבי, אוליביה רוברטס.

כל מי שקורא עד עכשיו, אני ממש אשמח אם תגיבו את דעתכם(: