Olivia • Harry Styles

T H R E E

מיד אחרי ההיכרות המביכה בין שנינו, מיד אחרי שנשמעה שתיקה, נכנסה העלמה ג׳ונס לחדר. בוודאי שמעה שהשיחה יבשה ונגמרה, אולי אף הבינה שהחיבור הזה אינו מתאים. ״הארי, אני מניחה שכעת כדאי שתראה לאוליביה את הקמפוס. תראה לה איפה אתה תהיה כאשר היא תצטרך אותך, תציג לה את מעונות הבנות ואת חדרי הלימודים.״ היועצת הציעה. אם לא הייתה אומרת דברים אלה בטון זה, אני מניח שלא הייתי עוזר לנערה המוזרה ההיא; אך הטון שלה לא היה טון מייעץ - הוא היה טון כופה, מצווה.

ליוויתי את אוליביה לרחבת הקמפוס הגדולה. היא הלכה מהר כאילו יש לה דברים חשובים יותר לעשות, הנחתי שאין לה בגלל המחשבות העמוקות שלה, אני יכול לנחש שהיא חשבה על המוטו לחיים הזה והעמדה שלה לחיים במשך זמן רב. בנוסף, היא חדשה פה, אפילו לא ישבה איתנו בטקס, כך שאין לה פה חברים טובים בוודאי. כאשר שמה לב שאני מדדה מאחוריה, היא תפסה את ידי. הלכתי במהירות גבוהה יותר על מנת לעמוד בקצב שלה. ״זה בניין הלימודים של התיכון, כאן יעברו כל השיעורים שלך. לא מסובך למצוא את הכיתה שאליה את צריכה להגיע אליה, יש מספר על כל דלת.״ אמרתי והצבעתי על הבניין הנכון. ״כאן יש את חדר האוכל, גברת בראון מבשלת בסדר, אבל אם יש לך מכונית - עדיף לנסוע למקדונלדס.״ הצבעתי על מבנה בצורת מחומש בעל חלונות גדולים. ״שם זה מעונות הבנים, אם תצטרכי אותי פשוט תשאלי איפה החדר שלי, יענו לך.״ הצגתי לה את הבניין הגדול שלנו. ״בבקשה, אל.״ סיננתי בשקט.

המשכנו ללכת יד ביד, היא לא הייתה מוכנה לשחרר ולמען האמת, לא היה לי אכפת שהיא מחזיקה בידי. ״מה מספר החדר שלך?״ שאלתי אותה ברוך מזוייף על מנת לסיים את היום הזה איתה כפי שצריך ולחזור לחדר שלי, לפיטר, לטיילר, למיטה.

״ארבעים ושבע.״ היא אמרה באותו ביטחון עצמי שהיה לה ברגע שבו אמרה את דבריה העמוקים בהיכרות. חדר ארבעים ושבע, אני מכיר את החדר הזה. אמנדה, בת הזוג הקודמת שלי גרה שם. מעולם לא אהבתי את אמנדה, אך גם היא מעולם לא אהבה אותי. היינו יחד מסיבה אחת פשוטה - החברים שלנו החליטו שאנחנו מתאימים. פיטר היה חבר ילדות של אחת השותפות שלה והם החליטו שאנחנו תאומי נפש ושהופרדנו בלידה. היינו יחד מחג המולד של כיתה ח׳ עד הקיץ שבין כיתה ט׳ לי׳, לא היינו זוג רומנטי, בקושי דיברנו. רק לפני חופשת הקיץ בכיתה ט׳, כמה ימים לאחר מות אבי, נפרדנו. ״אני מצטערת שאני מצערת אותך יותר, אבל אני מרגישה שהקשר בנינו לא מתקדם.״ היא אמרה לי בפרטיות. ״אל תדאג, אתה נראה טוב, יהיו לך עוד הרבה חברות.״ סיכמה את השיחה ושיחקה בתלתל קצר שהסתיר את פניי. עיניה החומות נראו כהות חושים ואני מניח שגם עיניי נראו כך. ״הכל בסדר?״ היא שאלה בבלבול , וודאי הייתה בטחה שלא אצליח לחיות בלעדיה, אך הפרידה הזו הקלה עליי מאוד הפכה את ראשי לריק מכל אחריות. מאז נשארנו ידידים, לא יותר מזה. אך כמו כל סטוקר מוכשר, ידעתי בדיוק מה מספר החדר שלה והיכן הוא.

המשכנו ללכת עם ידיים שלובות, אבל הפעם אני הייתי הראשון אשר גרר אותה, שרק רצתה להסתכל מעט על הנוף. אם רק ידעתי מי היא אוליביה רוברטס באותו יום, אני מניח שההליכה איתה הייתה שונה לגמרי. מבני המעונות בבית ספרנו היו בנויים בצורה כזו שיש לובי גדול לכל דיירי הבניין ומשם מדרגות ומסדרונות לכל החדרים. הלובי היה מלא בבנות מכיתה י׳ עם החונכים שלהן, יכולתי אף לראות את טיילר והחניכה שלו, היא נצמדה לקיר והוא נשען בעזרת ידו השרירית עם ורידיו הבולטים על הקיר, ממש מעליה. יכולתי לראות שטיילר מסמן לי עם עיניו משהו, אך לא זיהיתי מה בדיוק, בוודאי ׳אני נהנה עם החניכה השווה שלי, מה איתך?׳ או משהו בסגנון.

״בואי.״ אמרתי לאוליביה ומשכתי אותה לכיוונו של טיילר, שבמקרה היה גם הכיוון לחדרי תלמידות שכבת יא׳. בעודי עובר שם, בעטתי קלות בישבנו של טיילר, הוא הסתובב בכדי לבדוק מי בעט בו אך אני רצתי, בעוד אוליביה אוחזת בחוזקה בידי. צחקתי כאשר ראיתי את הבעת הבלבול על פניו. עלינו יחד לקומה השנייה דרך המדרגות וליוויתי אותה דרך המסדרון. יכולתי לשים לב שאין לה מזוודה כמו שאר התלמידים החדשים; היא מוזרה, היא שונה, היא הזוייה.

״איפה המזוודה שלך?״ שאלתי בהבעת גועל מסויימת. ״את יודעת, בגדים, ציוד, איפה הוא?״ המשכתי לשאול כאשר ראיתי שהיא מסובבת את פניה ומשתדלת לא להביט בי. ״הכל בסדר?״ שאלתי לאחר כמה שניות של שתיקה. היא הנהנה, שפשפה את עיניה והמשיכה ללכת.

״אז, מאיפה את?״ שאלתי, מנסה לפתח שיחה פשוטה על מנת לשבור את הקרח ולהשכיח את הרגע המביך מלפני רגע. תמיד אמרו לי שאין לי תזמון טוב ואני צריך לחשוב פעמיים על מה שאני אומר, אבל אני מניח שבמקרה ההוא השאלה שלי הייתה בהתאם לסיטואציה.

״דרום סקוטלנד, ואז צפון סקוטלנד, ומשם הייתי אמורה לעבור למרכז, לבית של סבתא, אבל וויתרתי ועכשיו אני גרה פה, בלונדון.״ אמרה במהירות, מצאה את החדר, שחררה את ידי ונכנסה לחדרה. ״להתראות, אני מקווה.״ לחשה וסגרה את הדלת בעדינות.