אהבה אחרת

*

"נמאס לי!" צרחתי והתחלתי לבכות מול ההורים שלי.
אבא שלי התקדם צעד במבט כאילו עצוב ואמר, "אל תעשי את זה, ג׳ולייט."
פתחתי את הדלת וגררתי אחריי את המזוודה הקטנה שארזתי. "אבא, אני חייבת קצת חופש. אני חייבת לצאת!"
ההורים שלי לא אמרו כלום רק עמדו מאחוריי ונשכו שפתיים.
נשמתי עמוק ויצאתי החוצה, מהדקת את הסוודר לגופי וסוגרת מאחורי את הדלת.
"חיים חדשים, הנה אני מגיעה." הכרזתי לעצמי בחיוך קטן וגררתי את עצמי והמזוודה לעבר תחנת האוטובוס.
התיישבתי שם ורוח קלילה פיזרה את שיערי.
חושך כבר החל לרדת והתחלתי קצת לפחד. ואז עליתי על האוטובוס הראשון שהגיע וכולו היה כמעט מלא. חוץ ממקום אחד.
שם ישן מישהו סמוך לחלון ובאזניו היו תחובות אזניות.
התיישבתי במושב שלצידו קצת בריחוק ובחנתי אותו.
היה לו פרצוף מעט כחוש, שקיות שחורות מתחת לעיניים, ונמשים מעטים היו פזורים על לחייו. היה לו שיער שחור ממש ושפתיים עבות שנראו רכות.
פתאום הפאלפון שלו צילצל בקול נמוך ופחדתי שהוא יתעורר מזה פתאום.
אבל הוא לא. הוא רק זז קצת והפלאפון שהיה על ירכיו החליק לכיוון הברכיים שלו.
שלחתי יד מהר ולקחתי את הפלאפון הרוטט ביד. על הצג היה רשום 'עורך דין שילך לעזאזל - לסנן' ופלטתי צחקוק והתלבטתי אם לענות. החלטתי שלא והחזרתי את הנייד בזהירות לתיק הפתוח שהיה לצידו.
ולפתע, כאילו לחצתי על איזה כתפור התעוררות כלשהו, ברגע שקצה אצבעי נכנסה לתיק, הנער פתח עיניים בבת אחת וסובב את ראשו לכיווני. העיניים שלו היו אדומות ממש, כאילו הוא בכה ואז ישר נרדם.
הסמקתי במבוכה, "מצטערת.. רק הפלאפון שלך צלצל אז החזרתי אותו לתיק.. כדי ש.. לא יפריע לך לישון, כי נראית עייף." הסקמתי עוד יותר.
הנער הרים לכיווני גבה בחשדנות, כמנסה לחשוב אם אני אומרת אמת.
לבסוף הוא חייך בעיפות, "אוקיי, אני מאמין לך." הוא פיהק, "איך קוראים לך, אגב?"
"ג׳ולייט," אמרתי והסמקתי, "איך לך?"
"לא כדאי לך לדעת," הוא גיחך אבל נראה די עצוב, "יש לי שם מזעזע."
"נו, בבקשה. אני בסדר עם שמות מזעזעים גם לאחותי יש שם מזעזע והסתדרתי איתו 15 שנים."
הוא צחק קצת, "אוקיי אבל תבטיחי שלא תברחי.. את דוקא די נחמדה."
"אוקיי, תבטיח לי גם אתה."
"טוב, קוראים לי אלסוויס."
"היי, אלסוויס." חייכתי והסתכלתי על רגליי ואז החזרתי אליו מבט, "רואה? אני עדיין כאן."
הוא צחק ומשהו נדלק בעיניו הכחולות, שהיו עד עכשיו כבויות. "כי הבטחת, לא הייתה לך ברירה אחרת."
"לא, זה כי אתה נחמד ובערך האדם היחיד שקרא לי נחמדה."
הוא חייך, "אז מה את עושה בשעה זו באוטובוס, ג׳ולייט?"
נשכתי את שפתיי ושיחקתי עם צמידי הזהב שעל זרועי.
"משהו שאת לא מעוניינת לחלוק.. סליחה.." היה בקולו היסוס.
ניסיתי לחייך אליו, "לא, זה בסדר. אני רק.. רק ברחתי מהבית."
הוא שתק לכמה זמן, "אני מצטער.. לאן את מתכוונת ללכת?"
כמעט בכיתי, "אין לי לאן. אני פשוט מנסה ללכת כמה שיותר רחוק מהבית.אני בטח נשמעת כפוית טובה, נכון?"
"כפוית טובה?"
"כן, כאילו.. 17 שנים ההורים שלי גידלו אותי ואני בורחת מהבית .."
"זה בסדר. אפשר לפעמים לקחת פסק זמן."
הנהנתי וחייכתי אליו, "אז מאיפה אתה מגיע?"
הוא פוקק את אצבעותיו במתיחות, "טוב, במקור אני מקליפורניה. אבל עשיתי להורים שלי צרות אז יום אחד פשוט מצאתי את עצמי על רכבת ללונדון עם מזוודה."
"אוי! מתי זה היה?"
"די מזמן.."הוא עצם את עיניו, "אבל הם עשו בצדק. הייתי די מגעיל."
"מה.." אזרתי קצת אומץ, "מה כבר עשית?"
הוא צחק בעצב והביט בי, "אם אני אגיד לך אני אצטרך להרוג אותך."
גיחכתי, "זה או שאתה ממש מגזים עכשיו או שאתה דובר אמת. אגב, עורך הדין שלך התקשר."
"שיט. החרא הזה.ענית לו?" הוא שאל בחשש.
צחקתי, "לפי השם החלטתי שמוטב שלא."
הוא נשף בהקלה, "פיו. מזל."
ואז שנינו שתקנו. עד שהוא פתאום קפץ במושבו והבהיל אותי, וצעק "איזה דביל אני! לעזאזל."
"מה קרה?"
"לא שאלתי אותך אם את רוצה להתגורר אצלי בינתיים!איזה חוסר נימוס מצידי."
צחקתי במבוכה, "לא היית חייב בכלל.."
"ובכל זאת?" הוא נראה קצת מקווה אבל אני חששתי.
לעבור לגור אצל מישהו שאני לא מכירה אפילו?
אבל זה או זה או הרחוב... ברור שעדיף אצלו.
חייכתי, "תודה על ההצעה,בטוח שאתה יכול? אני לא רוצה להכביד וכאלו.."
הוא הניף יד בביטול, "הא זה בסדר! אז את באה נכון?"
הוא היה נשמע שמח כל כך שלא יכולתי לומר משהו אחר מלבד "כן".
הוא חייך והעיף מבט בצג התחנות ואז בשעונו.
"עוד שתי תחנות אנחנו יורדים. זה בערך עוד שבע דקות."
הנהנתי והבטתי מעבר לחלון בזמן שהוא אסף כמה חפצים שהתגלגלו לו מהתיק ואז סגר אותו ונעמד.
הוא עקף אותי ונעמד ליד הנהג הם דיברו קצת ואז הנהג הנהן לבסוף והאט את האוטובוס.
אלסוויס - אני ממש מתחילה לאהוב את השם שלו - חזר ואמר לי לקום ואז שנינו יצאנו מהדלת האוטומטית שנפתחה.
"תודה רבה," אמרתי לנהג בדרך החוצה ואחזתי בידו של אלסוויס.
הייתי קצת מופתעת שראיתי שאנחנו באזור די מדולל של בתים.
האוויר היה צח ונקי.
אני כבר מתחילה לחבב את המקום.
אני ממש מרגישה את החיים החדשים שלי עומדים להתחיל. ממש....
עכשיו.
-
תודה , קוראים ❤
אשמח לביקןרות, הערות, והצבעות...