אהבה אחרת

****

מלא אנשים בוכים, עצב שורר באוויר. אפילו השמים קודרים. אני הולך בין כולם, חפוי ראש ודמעות זולגות על לחיי. אני מרגיש את עיניי כולם נעוצות בי. אני יודע שאני חייב להרים את הראש, כי אני מה שנקרא 'מסמר הערב' אך לא בנסיבות טובות.
"אל, הרם את ראשך," לחש אבי אבל הנעתי את ראשי בסירוב. אני לא יכול, פשוט לא יכול.
אני לא מאמין שזה קרה.
אני בסיוט. הלואי הלואי הלואי.
מה עשיתי?!
אני שומע את עצמי מתחיל ליבב בקול וידו של אבי נכרכת סביב כתפיי. אנשים מתלחשים.
הם חושבים שהם מבינים אותי, את הילד המסכן שהולך בינהם חפוי ראש ומבויש.
זה לא רגיל בעיירה הקטנה שלנו.
"הגענו, אל, תראה" לוחש אבי ומרים בעדינות את סנטרי.
נאנקתי וניסיתי לגרום לו לעזוב אותי, "תעזוב אותי!" התחלתי לבכות שוב.
לעזאזל, איזה בכיין אני.
אני מביט בשפתיו של אבי מתדהקות ובשלהבות הקטנות הנדלקות בעיניו.
פחד ועצב מהולים חודרים לליבי.
אני מהדק את אחיזתי בידית המזוודה הגדולה שנשרכה אחריי.
קול צפירה נשמע פתאום מרחוק ואבי נראה כאילו התעורר פתאום משינה שהיה שקוע בה.
"הרכבת הגיעה."
הוא דחף אותי לעבר דלת הקרון ודחף לידי שטר של 200 דולר. הוא בטח צוחק, נכון? רק 200 דולר?!
הנחתי רגל על המדרגה הראשונה והבטתי אחורה אל אבי שהתבונן בי ובעיניו זיק של שנאה.
"אתה טיפש. אתה ילד טיפש." אמר פתאום והלך אחורה.
הוא לא הסתובב יותר.
אלו היו מילותיו האחרונות לפני עזיבתי.
כן, שלום גם לך, רציתי לצרוח אבל לא יכולתי. עמדתי מבויש על המדרגה והדמעות זלגו מעיני ללא הפסק.
"ילד," קרא הנהג בקול קשוח, "אתה עולה או מה?"
הינהנתי בלי להתסכל עליו ומבטי היה נעוץ במישהו מסויים בקהל. יותר נכון, מישהי.
ספיצפית מאוד מאוד.
"אז יאללה!" זירז הנהג בקול חסר רגש.
התעלמתי ממנו. היא הרכינה את ראשה והבחנתי שהיא בוכה. היא הלכה, נעלמה מאחורי קבוצת עצים.
נשכתי את שפתי, והסתובבתי לעבר הנהג גורר אחריי את המזוודה הענקית.
הנחתי בידו את הכסף,התיישבתי והוא סגר את הדלת.
האנשים עוד עמדו להביט בי.
הרכבת החלה לנסוע.
עכשיו אני לבד.
אבא שלי צדק, אני טיפש. אני אידיוט. אני דפוק.
הוא עשה נכון. לא מגיע לי להנות עוד רגע בחיים האומללים שלי.
***
"היי, אלסוויס." לחשה ג׳ולייט וניערה את כתפי.
פתחתי עיניים ונבהלתי כשראיתי את העיניים החומות שלה ממש קרובות לשלי.
"כ..כן?" בלעתי רוק. הזיכרון עוד צף מול עיניי.
"מה קרה?" היא שאלה בדאגה, "זזת מתוך שינה וצעקת משהו על זה שאתה טיפש."
שפשפתי את עיניי, "הכל בסדר, ג׳ול. אני רק... חלמתי משהו.."
היא שתקה לרגע ואז היא חיבקה אותי ואמרה שהיא תמיד תיהיה כאן אם ירצה לשתף אותה.
חייכתי אליה חצי חיוך, כי הלב שלי לא הרשה לי לחייך יותר.
ברגעים אלו ממש הוא היה קרוע לחתיכות עוד מהיום שבו עזבתי...
תספר לה, קרא קול בתוך ראשי.
זה יקל עלייך. זה סתם מכביד לך על המצפון.
אבל.. אני לא יכול! זה .. שלי.
זה המעשים שלי.
התוצאות שלי.
אני חייב למות, חשבתי באומללות.
אבל אז עיניי נתקלו בג׳ול, שישבה על השטיח וצחקה בשעשוע מאיזה תכנית טלוויזיה.
הצחוק שלה,.. הגומה שלה..
לא, אני לא יכול.
אני אחיה בשבילה, פסקתי, וכשהיא תעזוב - אני די בטוח שאני תעשה את זה והלואי שלא! - אני אתאבד...
רק אל תספר לה את זה... קרא שוב הקול בראשי.
היא תישבר.
ואיכשהו ידעתי שהוא צודק...
***!
בבקשה תגיבו ותצביעו!! 🙏