אהבה אחרת

*****

פרץ געגועים שטף אותי פתאום. רציתי לחזור לבית, לאחים שלי, להורים שלי...
זה לא שלא היה לי טוב עם אל, דוקא בגלל שהיה לי טוב.
כי זה נהיה מביך פתאום ו... אני מרגישה אליו מן חיבה מוזרה שלא הרגשתי אף פעם.
כל פעם שהוא מחייך עוברת בי צמרמורת נעימה שממלאת אותי, הקול שלו מעלה בי חיוך, ואני מוצאת את עצמי חושבת עליו יותר ויותר - מדמיינת את הפנים שלו או סתם חושבת על דברים שאמר וכאלו.
נעשינו חברים טובים.
אפילו שיתפנו דברים אישיים.
ברגעים אלו ממש אני בוהה בו, ישן לצידי. הלואי ויכולתי לקרוא את המחשבות שלו. או... לשלוט על החלומות שלו ולשדר לו כמה אני .. מחבבת .? אותו...
לבסוף משכתי קצת שמיכה אליי (בחיי, הבחור פשוט שתלטן!) ונרדמתי קרובה אליו, כדי להישאר מכוסה.
***

"בוקר טוב," לחש מישהו באזני וקמתי בבהלה.
הזעפתי פנים כשהבחנתי באל, שהתיישב על כיסא בחדר וצחק ללא הפסק.
"אוף, הבהלת אותי!" זרקתי עליו כרית. הוא התחמק ברכינה קלה,"גרועה," גיחך.
"בכלל לא התכוונתי לפגוע," קראתי בהתגוננות.
"ברור, ברור. למה שתרצי לזרוק על מלאך כמוני כרית?" הוא חייך בשחצנות, חיוך מלא שיניים צחורות .
אוקיי, הבחור התחיל לעלות לי על העצבים.
"תן לי להזהיר אותך: לעצבן אותי בבוקר זה לא כדאי."
"אממ אפשר להגיד משהו שיעצבן אותך יותר?"
הרמתי גבה בחשדנות.
"עוד לא בוקר."
לקח לי רגע לעכל, לפני שצרחתי, "מה?!"
הבטתי החוצה, שמתי לב שעדיין חשוך, "אז מה השעה עכשיו?"
"אה. ארבע, אולי?"
"אלסוויס!!!!" נאנחתי.
"לישון זה משעמם."
כמעט שרפתי אותו במבטי.
הוא הרים ידיים בכניעה, "אוקיי, מתנצל. תחזרי לישון?" הציע בחיוך מתוק.
צנחתי על המיטה, "אולי תספר לי למה אתה ער בשעה כזאת?"
הוא נשכב לידי, אבל לא הבטתי בו אלא בתקרה. הייתה לי תחושה שהוא נועץ בפניי את עיניו.
"האמת היא שאני לא ישן כמעט בכלל.. ככה התרגלתי עוד משהייתי קטן."
"אבל.. זה לא מחליש אותך או משהו?"
"לא יודע. אולי. ואולי לא."
הפניתי אליו את מבטי, "אתה נשמע מסתורי. והזוי."
הוא חייך, "היי, תודה לך."
נאנחתי וחזרתי להסתכל בתקרה, "למה אני ערה בשעה הזאת?!"
"כי הערתי אותך," ענה בפשטות.
"אידיוט!" דחפתי אותו בכתפי.
הוא צחק, "המחמאות שלך פשוט מחממות את ליבי."
גילגלתי עיניים והתיישבתי, "טוב, אם אנחנו כבר ערים.. בוא נעשה משהו."
הוא הימהם.
קפצתי מהמיטה ויצאתי מהחדר.
3 צעדים מהחדר קפאתי על מקומי.
היו דיבורים מאזור המטבח.
חזרתי לחדר בשקט ונתקלתי באלסוויס שבדיוק בא לצאת ממנו.
"אל," לחשתי, "אתה גר לבד?"
הוא הביט בי במבט מוזר, "כן."
"לבד לבדך?"
"לבד לבדי, כן."
"אז לא רוצה להלחיץ או משהו.." -מצחיק שאמרתי את זה, כי הייתי בפאניקה מוחלטת - "אבל יש אנשים במטבח."
הוא החוויר, "כמה?"
"אין לי מושג. נראלי 3. למה?"
"שיט." מלמל ופנה אליי, "ג׳ולייט, כנסי לחדר ואל תצאי ממנו עד שאומר לך!"
"אתה מלחיץ אותי. זה עד כדי כך גרוע?"
הוא הנהן בשקט.
"אבל..."
"הקשיבי," קטע אותי, "אני לא רוצה שתיפגעי וגם יש מצב שאני אצליח לטפל בזה לבד."
נעצתי בו מבט של 'כן בטח' ואז אמרתי,"אז בוא נעשה הסכם. אני נותנת לך 7 דקות -לא יותר לגבי הפחות אני עוד מתלבטת - לטפל בזה לבד ואז אני באה לעזור לך, עם גלימת הפלא של סופר וומן."
הוא חייך חיוך קטן, "אוקיי, גיבורת-על!"
דחפתי אותו קדימה, "שבע הדקות שלך מתחילות ממש עכשיו."
נכנסתי לחדר והתיישבתי על המיטה.
ספרתי את השניות לחזרתו. כססתי ציפורניים בחשש כל הזמן הזה.
6 דקות עברו.
הוא לא חזר ואני הסתובבתי בתסכול בחדר.
הבטתי בשניות הנותרות....
3...
2...
*!*!*!*!*!*