Frozen Corpses {Hebrew}

פרק 4

יום שלישי שלנו בשממת הקרח הזאת, שלג החל לרדת, נערם על גופות המתים בלילה. קמתי לפני כולם, גם לפני השורדים האחרים. הסתובבתי בין הריסות המטוס, גוועת ברעב, מחפשת שיירי מזון. ראיתי מרחוק חלק מתכת שעוד לא ראיתי לפני כן, הלכתי לעברו בצפייה. מאחוריו הסתתר אדם מזוקן, בשנות החמישים לחייו, אוכל סלט ירקות כשמסביבו ערימות של אוכל. כשהסתובב לעברי היה מופתע ולחוץ, "מ-מה את עושה כאן?" גמגם, "חיפשתי אוכל, אני רואה שמצאת, בוא, נחלק לכולם" עניתי בשמחה. האדם התרחק ממני, גורף אחריו עוד אוכל, "א-אל תגעי בזה!" קולו עלה לטונים גבוהים. "אבל אדוני, כולנו גוועים ברעב, יש לך פה די והותר אוכל ומים לשבוע ימים, לא תרצה לעזור לנו?" עניתי בתחינה, "לא! לכי מפה!" האיש המזוקן כבר צעק. 

לוק הגיע מאחורי, "מה קורה פה? למה אתם צועקי-" משפטו נקטע באמצע. עיניו נפערו וריר נזל מפיו, "אדוני כמה מזל יש לנו אותך, אתה רוצה עזרה לחלק לכולם?" לוק שאל בהתלהבות. "לא! לכו מפה! אני לא נותן לכם כלום! זה שלי!" הוא צעק ונעמד על רגליו, "אבל אנחנו נגווע ברעב בלי מזון או מים, עזור לנו, בבקשה" התחננתי בפניו. לפתע הוא שלף סכין מחגורתו "אמרתי, לכו מפה" הוא לחש בטון מאיים. התרחקנו ממנו, מפחדים, לא יודעים מה לעשות, "אדוני, בבקשה," ניסיתי ניסיון נואש אחרון. "תעופי מפה!" הוא צרח כמתוך שיגעון.

עם כל דקה שעברה מצבינו הלך והחמיר, לא הפסקתי לחשוב על האיש המגעיל שהתחבא מאחורי חלק המתכת. אישה מבוגרת כבר איבדה הכרה מהמחסור במים, השלג לא הפשיר כך שלא יכולנו לשתות אותו, עם כמה שניסינו למצוץ אותו, רק נוצרו לנו כוויות קור חמורות. "די," נעמדתי, "אני לא יכולה יותר" הכרזתי בקול, לוק ולינדה הסתכלו עליי במבט שואל, "אנחנו הולכים לקחת את האוכל מהחזיר הזה" אמרתי בקול החלטי. "אבל יש לו סכין, אנחנו ניפצע ואין לנו שום ערכת עזרה ראשונה פה" אמרה לינדה בחשש, "יש פה הרבה מוטות ברזל, אם נלך שלושתינו נוכל לגבור עליו" אמר לוק.

"מה אתם רוצים עכשיו?" שאל האיש בעצבנות, נעמד על רגליו במהירות. "באנו לבקש יפה, בפעם האחרונה" אמר לוק, "אתה מאיים עליי?" שאל האיש ושלף את סכינו. "לא מאיימים, מזהירים" אמרה לינדה, האיש חייך בעצבנות, "אתם לא מכירים אותי! נראה אתכם מנסים". שלפנו שלושתינו את מוטות הברזל והתקרבנו לאט, חוששים לחיינו. האיש הסתער במהירות לעברו של לוק, לוק הניף את מוט הברזל גבוה והנחית אותו בעוצמה רבה. האיש חמק ולוק החטיא, ידו של האיש התרוממה במהירות ונתקעה בכתפו השמאלית של לוק. לינדה ואני היינו המומות אך פעלנו במהירות, הנפנו יחדיו את מוטות הברזל שבידנו והכינו בגבו של האיש בחוזקה, שבר חזק נשמע בקול והאיש נפל על השלג הקר, דומם.
"לוק! אתה בסדר?" זעקתי ברגע שהאיש נדם וזרקתי את המוט מידי, הוא חייך וניסה להתיישב, מיד התקפל מכאב ועזרתי לו לחזור לשכב, "אני... מסתדר" אמר לבסוף. "ג'ו מה נעשה? אין לנו פה ערכת עזרה ראשונה, לא נוכל לטפל בפצע" אמרה לינדה בחרדה. פתאום מאחורינו הגיעו בריצה איש ואישה מבוגרים ואחד מהנערים שראינו קודם, "מה קרה כאן?" שאלה האישה בבהלה. "היינו צריכים את האוכל לכולם אבל האיש הזה תקף אותנו עם הסכין שלו" החוותי בראשי לעבר גופתו של האיש, "ו-ומה קרה לו?" שאל הנער בחשש, הוא היה נראה בן 14, לא יותר. "הוא נדקר בכתפו, אין לנו שום דרך לטפל בו" אמרה לינדה, כמעט דומעת. "אני יכול לטפל בו, אני רופא" אמר האיש לפתע, "רק תעזרו לי לפנות אותו לתא הטייס, נוכל להושיב אותו שם ויהיה לי יותר קל לטפל בו" המשיך האיש הנחמד. 

מיד אני ולינדה ניסינו להרים את לוק אך לא הצלחנו, האישה באה ועזרה לנו והרמנו אותו ביחד. התחלנו להתקדם לתא הטייס כשפתאום, מזווית עיני ראיתי את האיש מושיט ידו לסכין. לפני שהספקתי לומר מילה הסכין נזרקה לעבר לוק.