התעוררתי מנומנמת. פקחתי את עיניי וראיתי את לוק כבר מתרוצץ בין חלקי המטוס מחפש עוד דברים שנוכל להיעזר בהם. "בוקר טוב" קראתי לעברו, הוא הסתובב לעברי וחייך "בוקר" אמר. "כבר מתרוצץ בשעה כזאת של הבוקר?" שאלתי אותו, "מחפש לנו אוכל, מצאתי בינתיים רק תפוח אחד, אני מניח שנוכל לחצות אותו לשלושה חלקים" ענה לי. פתאום נזכרתי בלינדה. "איפה לינדה?" תהיתי בקול, "היא נכנסה לתא הטייס, מחפשת שם דרך לתקשר עם העולם החיצון" לוק צעק לעברי, הוא כבר התרחק. "מה היא כבר מבינה באלקטרוניקה, היא דיילת" משום מה כעסתי עליה, למה אני כועסת עליה בכלל?
"היא הייתה טכנאית פעם". "מצאתי משהו! בוא לראות! בוקר טוב ג'ו, בואי גם את" קראה לעברי בחביבות לינדה. קמתי ממקומי ונכנסתי לתא הטייס, "מצאתי מכשיר קשר אבל אני לא בטוחה איך להפעיל אותו, הוא נראה לי מאוד משונה, בחיים שלי לא ראיתי מכשיר כמוהו" אמרה לנו מעבר לכתפה. "אני עדיין מנסה לתפעל אותו אבל בינתיים כלום, אודיע לכם אם אצליח" נאנחה.
התפוח שמצא לוק לא השביע אותנו במיוחד, גם לא היה לנו מים בשום מקום. שורדים אחרים אכלו ושתו את כל האוכל מיד אחרי שהתרסקנו, הם לא חשבו לטווח רחוק. עברה שעה, ועוד אחת, ואנשים כבר החלו להתמוטט מרוב עייפות. הקור גם לא עזר במיוחד. כבר הגיעה שעת צהריים כשלפתע לינדה צעקה בהתרגשות "הצלחתי! המכשיר פועל!" אני ולוק רצנו לכיוונה במהירות, אחרינו עוד כמה אנשים מסוקרנים. "אני שומעת רק רעש סטטי, אנחנו מחוץ לטווח של כל מגדל שידור באיזור. אבל זה פועל, מה שאומר שאם יעבור בסביבתינו מטוס נוכל לתקשר איתו!" סיימה לינדה בהתלהבות. אורו עיניהם של כל הנוכחים בתא הטייס, הייתה לנו תקווה!
הלילה ירד. הרעב הציק לי ללא הרף, אני בטוחה שגם ללוק, לינדה ולשאר השורדים. ספרתי את כולנו, נותרנו 28, מתוך 260, לפי לוק. היינו כמעט כולנו מבוגרים למעט 2 נערים ונערה בגילאי העשרה. לוק, לינדה ואני נכנסנו לישון בתא הטייס, היה קר יותר מהלילה הקודם, סגרנו את הדלת היטב. לוק התעקש שנכניס איתנו כמה שיותר אנשים שישנו שם אבל לשלושתינו בקושי היה מקום להיכנס. "אתם יודעים, זה כבר הלילה השני שלנו פה ואני עדיין לא יודעת למה או איך הגעתי למטוס הזה" אמרתי לפתע. "אני במקרה שובצתי בטיסה הזאת, הדיילת שהייתה אמורה להיות חלתה ואני עליתי לטיסה במקומה" אמרה לינדה בטון עצוב עם הרבה חרטה בתוכו, "אני ליוויתי את הבוס שלי לפגישה חשובה לגבי החברה שלנו, היינו זקוקים לפגישה הזו כדי שהחברה תמשיך להתקיים, אבל עכשיו אני מניח שאני אפסיק להתקיים לפני החברה" נשבר קולו של לוק לקראת הסוף. "אל תגיד את זה!" התעצבנתי פתאום, "אנחנו לא הולכים למות! אנחנו נשרוד, נמצא בני אדם נוספים ונגיע למקום מבטחים!" צעקתי עם דמעות בעיניי.
"סליחה. לא הייתי צריך להגיד את זה" הצטער לוק, "רוצים שכל אחד יספר על עצמו?" אמר. "רק כדי להעביר את הזמן" הוסיף כשראה את מבטינו. "אני גרתי לבד בלונדון, עבדתי בחברת הייטק, היה לי חתול בשם פנקייק" אמר בחיוך כשנכר בחתולו, הוא מחה דמעה מעינו ואמר "עכשיו את לינדה". "אני גרתי בשיקגו, יש לי חבר, קוראים לו בלייק ואנחנו חיים ביחד, טוב, כנראה שכבר לא" הפסיקה והתחילה לבכות. אני ולוק התקרבנו אליה וחיבקנו אותה, היא נרגעה אחרי כמה דקות. "אני..." עצרתי לרגע, "אני לא זוכרת", אמרתי בפליאה. "ג'ו אין לך מה להסתיר, אנחנו באמצע שום מקום" לוק הסתכל עליי, "אני לא מסתירה כלום! אני באמת לא זוכרת שום דבר, רק ששמי ג'ו ושאני בת 21" אמרתי נלהמת, מה קורה כאן? למה אני לא זוכרת כלום מחיי? איך בכלל הגעתי לטיסה המוזרה הזאת?
YOU ARE READING
Frozen Corpses {Hebrew}
Science Fictionטיסת עסקים חשובה מתרסקת באזור שכוח-אל בצפון אלסקה. כעת על נוסעיה המגוונים לשרוד את הכפור, הרעב, איתני הטבע, חיות הטרף וכמובן- אחד את השני.
