"מלחמת העולמות"

פרק 20

לידור:
"מה לעזאזל?" משה צורח כשנכנס לדירה שלי "אחי מה עובר עליך?" הוא שואל ותופס אותי מכתפיי בזמן שאני מטיח אגרופים אין-סופיים בקיר שעומד מולי.
"אתה נראה זוועה. מה קרה? דבר איתי." הוא דורש וגורר אותי מהקיר
"כלום" אני עונה ביובש ופושט את חולצתי
"אתה עשית את כל זה?" הוא שואל המום "לידור זה נראה כאילו פרצו לך הביתה ושברו הכל. למה הכל הפוך? מה עובר עליך?"
"משה אין לי כח לזיוני שכל שלך. תעזוב אותי" אני אומר והולך לחדר לקחת מגבת מהארון ולהכנס למקלחת.
"בוא לכאן" הוא אומר בתוקפנות "לא סיימתי לדבר איתך"
"מה?" אני צורח
"אחי, נדיר לראות אותך מאבד את העשתונות. שב רגע" משה אומר ותופס לי את היד "בעצם..כנס כנס למקלחת, לעזאזל כמה זמן לא התקלחת? אחכה לך כאן"
"תודה על האישור" אני אומר בציניות ונכנס למקלחת.
המים החמים זורמים על גופי, משתדל לא לפספס שום פיסת עור בתקווה וזה יעביר לי את ההרגשה המגעילה שאני שרוי בה כבר יומיים.
יומיים עברו מאז שאמילי מלמלה את מה שמלמלה. הייתי בטוח שאולי היא סתם פלטה משהו מטומטם כי הייתה תחת השפעת תרופות מרדימות אבל לא.
בקושי רב הצלחתי לאסוף את עצמי ולעוף משם אבל לא לפני שהשארתי לה פתק קטן שאני הולך לסידורים ואחזור בהקדם.
הבאתי לאחיות שטיפלו בה את המספר שלי כדיי שיצלצלו כשהיא מתעוררת לפחות ככה אשגיח עליה, אמנם מרחוק אבל עדין...
הם התקשרו כמה פעמים בודדות כדיי להודיע לי שהיא התעוררה לכמה דקות וחזרה לישון, חוץ מזה מצבה השתפר ונותנים לה מינון קטן יותר של תרופות.
זכרתי שראיתי את נמרוד איפשהו לא מזמן וישר רצתי לארון שלי, התמונה הקטנה שהיתה לאמי בארון הנעול נפלה-התמונה של נמרוד.
זה היה הוא. זיהיתי אותו ישר. לעולם לא אשכח את פניו!
זכרתי שהיתה לו חברה באותה התקופה אבל לא זכרתי שהיתה לו אחות.
הייתי בטוח שאמי היא האקסית שלו אבל אחותו? זה מורכב מדי! היא תשנא אותי לנצח!
קול קטן וספקני עדין לא היה בטוח במאה אחוז שהם אחים אז נגשתי לגאון-יודע הכל-מסטר גוגל והוא בישר לי את מה שכבר ידעתי אבל לא רציתי לקבל. נמרוד ואמילי אחים.
איך לעזאזל אני יוצא מזה?
בקיצור, מאז אני כאן בבית שובר את הראש בעיקר מנטאלית ולפני כמה שעות גם פיזית-מה אני עושה?
להסתיר ממנה את המידע ולהמשיך כרגיל או לספר לה ישר?
אני חייב לספר לה! אבל איך כשהיא במצב השברירי הזה?
בעצם אני לא ממש לא חייב..אם היא אחותו כמו שגוגל טוען אז היא אמורה לזהות אותי.
"לעזאזל" אני מסנן ומטיח עוד אגרוף באריחי הקיר שבמקלחת.
"מה לידור? שנה?" אני שומע את משה מאבד את סבלנותו. מה הוא עושה פה בכלל? אני חושב לעצמי ויוצא מהמקלחת עטוף במגבת
"סיימתי. מרוצה?" אני מסנן לעברו
"אהיה יותר מרוצה ברגע שתתלבש ותשב לדבר איתי" הוא אומר והולך לכיוון המטבח.
אני נכנס לחדר על מנת להתלבש וקולט את התמונה על המיטה. אני מעיף אותה לרצפה, לובש מכנסים קצרים ויוצא ללא חולצה.
"אוקי, גם זה הולך" משה אומר חצי נכנע ומתיישב עם שתי ספלי קפה שחור
"קח" הוא אומר ומגיש לי כוס אחת "נראה שאתה זקוק לזה במיוחד"
אני מודה לו ולוגם מהקפה החם. בחיי שבאמת הייתי צריך את זה.
"כמה זמן אתה ככה?" הוא שואל כלא מאמין
"כולה יומיים מה עשית מזבוב פיל" אני עונה לו ונשען עם גבי על משענת הספה
"היית כאן כל היומיים האלה שלא ענית לנו? אתה רציני? חשבתי שאתה עם אמילי בבית החולים."
אני מביט בו לרגע וחוזר לקפה שלי
"כשלא ענית בפעם המי יודע כמה היום אז הלכתי לבית החולים ואמרו לי שלא חזרת כבר כמה זמן" הוא ממשיך "מה קרה?"
"למה אתה חושב שקרה משהו?" אני שואל ברוגע
"בוא נראה..אתה לא עונה לטלפונים , נעלם ליומיים מסתבר ולא נמצא עם אמילי בבית החולים אחרי שניתחו אותה, בזמן שעשו לה את מה שעשו לה אתה כמעט רצחת אותי כדיי שנגיע כמה שיותר מהר אליה..אני מגיע לכאן ומוצא אותך מנסה לפרק קיר בטון בעזרת הידיים שמדממות לך כבר מרוב אגרופים ובית חצי שבור והפוך..צודק. למה שאחשוב שקרה משהו?" הוא אומר חצי ציני חצי תוקפני
"באמת הייתי עם אמילי בבית החולים" אני מתגונן " היא בקשה שאלך" אני משקר
"אז כן קרה משהו..רבתם?" הוא שואל ואני לא עונה
"אוקיי" הוא אומר כתגובה לשתיקה שלי "אם אנחנו כבר מדברים עליה... מתי חשבת לספר לי עליה?"
"זה לא עניינך" אני ישר תוקף "כל מה שקשור אליה מחוץ לתחום שלך"
"מה?"
"מה ששמעת משה." אני עונה ברצינות. רק זה חסר לי
"אבל לפני שאתה לגמרי מתרחק ממנה.. מה הקטע של שניכם?" אני שואל. חייב לברר עם משה יודע משהו עליה.
"שום קטע" הוא עונה ברוגע ואז אומר "אתה חושב שיש לי קטע איתה?בגלל זה כל הקטע של ה'היא מחוץ לתחום שלך' ?" הוא מחקה אותי ומכווץ את גבותיו
"לא. לא קטע כזה בכל אופן. אבל יש משהו"
"כמו?"
"מהיום הראשון שהכרתי אותה הראתם עד כמה שאתם לא סובלים אחד את השניה" אני מסביר את עצמי
"אני באמת לא סובל אותה כי היא כלבה! אתה לא היית כאן כשהיא היתה מזמינה כל שני וחמישי ניידות עלינו" הוא אומר בעצבים
"אל תקרא לה כלבה. עוד פעם אחת ולא תשאר לך לשון!" אני מאיים עליו
"לידור תגיד אתה עיוור? מה נכנס בך?"
"שום דבר לא נכנס, כנראה שלא נתת לה הזדמנות כמו שאני נתתי ולא ראית את מה שאני רואה"
"ממתי אתה מדבר ככה? אפילו על ליאת לא דיברת ככה" הוא מחזיר לי
"אל תערב את ליאת בשיחה" אני מתעצבן עליו יותר ממה שהייתי לפני שהוא הגיע
"ומה בדיוק אתה רואה שאני לא רואה?" הוא אומר ומשלב את ידיו כמי שמחכה לשמוע תשובה ארוכה ומנומקת.
"אני ממש לא הולך לפרט לך!"
"תן לי לשאול אותך שאלה אחת" משה אומר בשקט ונשען עם פלג גופו העליון על ידיו שמונחות על ברכיו
"שאל" אני אומר ביובש
"שכבתם?" הוא שואל ברצינות ומביט בי במבט מלא כעס
לזה לא ציפיתי.
"לא ענייך" אני עונה
"תענה לי" הוא מרים את קולו ונעמד על רגליו
"כן. אז?" אני עונה ונעמד מולו
"אני לא מאמין" הוא ממלמל לעצמו ומעביר את ידו על ראשו "היא פאקינג נתנה לך הזונה הזאת"
"משה אני מזהיר אותך!" אני אומר בחריקת שיניים
"מה הבטחת לה בתמורה? כמה שילמת לה? איך לעזאזל הזונה הזאת הצליחה לתמרן אותך ולגרום לך.." הוא צורח עליי, לא מסיים את המשפט ואגרופי נוחת על פניו, מפיל אותו בחזרה לספה.
הוא אוחז בפיו ומשחרר אנקת כאב קטנה.
משה משחרר את ידו וטיפת דם החלה לזלוג משפתו התחתונה "בן זו.."
"שקול מילים" אני ספק אומר ספק צועק "הזהרתי אותך!"
"אני לא מאמין שזה מה שעשית עכשיו" הוא אומר ומנגב את שפתו עם ידו "בגלל בחורה לידור? בחורה?"
אני נעמד מולו עם ידיים שלובות, מחכה לראות מה הצעד או המילה הבאה שלו
"על ליאת לא רבת איתי ככה גם אחרי ששכבתי איתה כשהיא הייתה נשואה לך" הוא צורח עליי
"מה אמרתי לך לגביי ליאת?" אני כבר אמרתי שהסבלנות שלי שואפת לאפס?
"אתה יודע מה..אין בעיה" הוא קם על רגליו ומיישר את חולצתו "זה מה שאתה רוצה? קיבלת. אתה יכול לשכוח ממני" הוא הולך לכיון הדלת ומסנן "ממזר אדיוט" וטורק את הדלת אחריו
"כוסעמק" אני צועק ומטיח עוד אגרוף, הפעם בשולחן הגדול שפינה. לעזאזל.
אם חשבתי לנסות לפתור בעיה אחת עכשיו צצו שתיים.
"הלו" אני עונה בעצבים לנייד שצלצל כבר 3 פעמים ברציפות
"אמא, ככה אתה עונה תמיד?" אומר לי קול של בחורה
"מי זאת?" אני שואל מבולבל
"קרין. תקשיב אמי התעוררה ומחפשת אותך."
"היא התעוררה? מתי? למה לא התקשרו אליי?" אני ישיר שואל
"התקשרו אליך רק שאתה לא ענית!" היא עונה לי באותו הטון "הקיצר אני כאן איתה. קח ת'זמן" היא אומרת ומנתקת.
אישה מוזרה.
אני לובש חולצה, לוקח את המפתחות ונוסע לבית החולים.