"מלחמת העולמות"

פרק 27:

היי חבר'ס!

מצטערת שאני לא מעלה בתדירות גבוהה.. לצערי כבר כמה שבועות שאין לי ניייד ומחשב.

תגלו סבלנות כלפיי!

אוהבת המוןן המוןןן

אווה! 3>

^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^

פרק 27:
לידור:

"תודה" אני אומר לאמי בשקט וסוגר אחריי את הדלת

היא מביטה בי לשבריר שניה במבט של "אל_תודה_לי_אני_עוד_שניה_רוצחת_אותך!" וחוזרת לדן עם חיוך.
"אתה תשב כאן" היא מושיבה את דן על השולחן הגדול שבפינה "אני כבר חוזרת עם המצרכים ונכין ביחד" היא אומרת בחיוך והוא צועק מרוב אושר.
אני הולך אחרי אמי למטבח
"יש מצב שנדבר?" אני שואל בשקט
"לא" היא ישר עונה בקצרה בטון רציני
"מתישהו?" אני מנסה שוב
"לא" היא שוב עונה באותה הצורה, פותחת ארונות ומוציאה מצרכים וכלים מתאימים
"אנחנו נצטרך לדבר מתיישהו את יודעת.."
"לא, אנחנו לא" היא אומרת ויוצאת מהמטבח אבל שניה לפני שיוצאת אני תופס את מרפקה ועוצר בעדה
"אמי.." אני אומר בקול כמעט מתחנן "בבקשה תקשיבי לי לרגע"
אמילי מעיפה את ידי ומשתחררת מאחיזתי "תגיד תודה שאני בכלל הכנסתי רוצח כמוך לכאן ולא העפתי אותך קיבינימט מה שאגב יקרה ברגע שתצא מכאן" היא עונה וקרח נוטף מקולה. היא אף פעם לא דיברה אליי בצורה כזו, גם לפני שהיינו ביחד. אפילו כשהכנסתי לביתה עכברים היא לא דיברה אליי בצורה כל כך קרה וגועלית כאילו היא באמת נגעלת ממני.
"את לא יודעת את כל האמת. בבקשה תקשיבי לי" אני מתחנן אבל אמי לא עונה ויוצאת.
אני הולך אחריה לסלון ומביט בדן ובאמי מתחילים להכין את הבצק לעוגיות
"אבא למה אתה לא עושה איתנו?" דן שואל
"זה בסדר חמוד שלי" אני עונה לו "אשאר כאן ואסתכל"
"אמילי את מסכימה לאבא לעשות גם?" הוא שואל ומביט בה במבט העגל שלו. הוא אשכרה עושה לה את תרגיל העיניים שלו.
היא מביטה בו ואז בי ושוב פעם בו, עד לכאן אני יכול לראות ולשמוע את המלחמה שמתחוללת בראשה. מצד אחד היא רוצה לסרב ולא להיות איתי בכלל באותו מתחם סגור ולחלוק את אותו החמצן איתי (ולא, אני לא מגזים) אבל מצד שני היא לא יכולה לסרב לילד מתוק כמו דן ששואל כל כך יפה ומתחנן עם עיניו בצורה כל כך משכנעת.
"אתה יכול לעזור לנו אם אתה רוצה" היא אומרת באי חשק ומחייכת חיוך מזויף לעבר דן
אני ניגש אליהם ומעביר לאמילי כל מה שהיא צריכה. היא מרבה לדבר עם דן אבל לא איתי.
דן משתף איתה פעולה ומספר לה על הילדים מהשכונה ועל הילדה שפגש בגן השעשועים ואז הגיעה השאלה שלא ציפינו אליה.
"איך יודעים שאוהבים מישהו?" הוא שאל
מה הקשר? גם אנחנו לא הבנו את זה. אמי ואני מחליפים מבטים ולא יודעים איך להסביר לו
"אמא אומרת שהיא אוהבת אותי" הוא מנסה להסביר "אבל איך היא יודעת?"
"אתה אוהב את אמא?" אני שואל והוא מהנהן "איך אתה יודע?"
הוא מושך בכתפיו ואומר "זאת אמא. תמיד אוהבים את אמא"
"נכון חכם שלי" אני אומר לו ונושק לקודקוד ראשו "תמיד אוהבים את אמא" אני חוזר על משפטו ונזכר באמא שלי, עד כמה שאני מתגעגע אליה. היא בטוח היתה מתאהבת באמי ומדברת איתה.
אמא תמיד ידעה איך לדבר עם אנשים ולגרום להם להקשיב לה ולרוב גם לעשות כרצונה.
אחח יאמאמא כמה שאני מתגעגע אליך.
דמעות מצטברות בעיניי ומאיימות להתפרץ בכל רגע נתון. ככה אני שאני חושב עליה. לא משנה כמה שנים יעברו אני תמיד אתגעגע וארצה אותה בחזרה.
אני הכי מרגיש בחסרונה כשאני מתוסכל..זה לא קרה הרבה פעמים. אבל הכי הרגשתי את זה כשנכנסתי לכלא ועכשיו.
אני יודע שנכנסתי שוב למצב שלא אוכל לצאת ממנו בקלות.
"אחמ" אמילי מכחכחת בגרנה "הכל בסדר?" היא שואלת ברוך אבל מנסה להשאיר את הבעת פניה חתומות ורציניות מה שאגב לא ממש הולך לה.
"כן" אני משיב ובולע את רוקי "סתם מחשבות על אמא" אני מסביר "אבל עזבי את זה..מה צריך לעשות עכשיו?" אני שואל
"תעביר לי את הקמח" היא מבקשת
אני לוקח את הקמח שמונח מאחורי דן ודן מבקש להעביר לאמי לבד אז אני מעביר לו והוא עם הידיים הקטנטנות שלו מפיל בטעות את הקמח חצי על השולחן וחצי על אמילי.
"דן!" אני נוזף בו מרוב הלם "זה נפל לו" אני ישר מסביר לאמי שלא תכעס, מרים את מבטי אליה ומנסה להחניק את צחוקי בכל הכח
"היי!" היא צועקת עליי "זה ממש לא מצחיק" היא אומרת בכעס
"מצטער" אני עונה בשקט וצחוק קטן נפלט מפי
"על מה זה היה?" אני שואל המום כשקמח נוחת עליי היישר מידיה של אמי
"על זה שצחקת עליי. עכשיו מי מכוסה בקמח?" היא שואלת בהקנטה
"או...את הולכת להצטער על זה כל כך" אני אומר בחיוך ממזרי ולוקח את השקית עם המעט קמח שנשאר בתוכה
"לא" היא ישר אומרת ומתרחקת "לידור..לא. בבקשה" היא מתחננת ומתחילה לרוץ ברחבי הבית תוך כדיי שצועקת
אני לא מקשיב לה וממשיך לרדוף אחריה עד שתופס אותה בחדר השינה שלה כשיש קיר מאחוריה, מצד ימינה עוד קיר,משמאלה מיטה ומלפניה אני עם שקית קמח
"מה העזת לעשות?" אני שואל ומתקדם לעברה
"לידור. דיי" היא מבקשת ואני ממשיך להתקדם לעברה. "תפסיק נו.." היא מתחננת
"להפסיק את מה?" אני שואל, מתגרה בה בכוונה
"להפסיק להיות כזה זבל. גם ככה כולי בקמח" היא טוענת
"אבל לא אני שפכתי עליך את הקמח" אני עונה
"נכון, אבל זה הבן שלך אז כאילו אתה בגרסה קטנה יותר"
"מה את אומרת.." אני אומר ונעמד ממש קרוב אליה, רק מילימטרים בודדים מפרידים בנינו. אני יכול להרגיש את הבל פיה, לשמוע את נשימותיה ולראות איך הדופק גועש בצווארה
"לידור.." היא אומרת בשקט ולוקחת נשימה עמוקה
"כן?" אני שואל בשקט ומזיז כמה שיערות בודדות שנחתו על פניה. שפתיה רק קוראות לי, ידיי מתחננות לגעת בה שוב פעם. אני רוכן לכיוונה ואמילי מסיטה את ראשה הצידה
"דיי!" היא אומרת בתוקפנות, "בבקשה.." מוסיפה ברכות
דמעה קטנה החלה לזלוג במורד לחיה מבלי שבכלל התכוונתי לעשות משהו
"מצטער.. זה כולה קמח. אני לא אשפוך עליך" אני מנסה להרגיעה
"זה לא קשור לקמח" היא אומרת, מנגבת את לחיה ומושכת באפה "אני באמת לא מסוגלת להסתכל עליך אז בטח שלא לדבר איתך" היא אומרת בקול שקט ועוד דמעות מצטרפות לחגיגה.
"אמי.." אני קורא בשמה ומושיט את ידי לעברה ובאותה השניה מחזיר אותה למקומה "אמי לא התכוונת להעיק עליך. אני מצטער. באמת!"
"בבקשה תלך" היא מבקשת
"את באמת לא רוצה להקשיב לי?" אני שואל
"לא משנה מה תגיד זה לא יעזור. אני באמת לא רוצה שום קשר איתך"
"אוקיי" אני אומר בשקט "הבנתי"
"לידור" היא מביטה בי סוף סוף "לא חסרות לך בנות. לך אליהן. תעזוב אותי.
לא משנה מה תגיד זה באמת לא ישנה כלום!" היא מסבירה "שנינו באים מעולמות שונים. שונים מדי!
וזה עוד בלי הרצח"
"את אפילו לא מוכנה להקשיב למה שיש לי להגיד על הרצח" אני מעיר לה
"ואני גם לא ירצה בעתיד.
הדבר היחיד שאני רוצה זה שנחזור לחיינו הקודמים.
אתה תחזור לחיים שלך ואני לשלי בדיוק כמו שהיה לפני שהכרנו"
"זה באמת מה שאת רוצה?" אני לא מאמין שהיא אומרת את כל זה.
"כן" היא אומרת בהחלטיות
"אז אעזוב אותך לנפשך אבל רק שתדעי שכל מה שאמרתי לך במשך כל הזמן הזה יצא מתוך הלב.
אני באמת אוהב אותך וימשיך לאהוב לא משנה כמה זמן יעבור" אני אומר ורוכן לעברה שוב על מנת לנשק אותה בפעם האחרונה
אמי משפילה את ראשה אז אני נותן לה נשיקה ארוכה במצח ולוקח שני צעדים אחורנית
"זה בסדר אם דן ישאר כאן ויחזור אליי אחרי שתסיימו? אני לא רוצה להרוס לו" אני שואל
"ברור" היא עונה ואני יוצא מחדרה.
אני מסביר לדן שאבא חייב ללכת אבל הוא נשאר עם אמילי ודן מרוצה מהסידור הזה.
בסוף הוא עוד יעדיף אותה על פני אני חושב ויוצא מדירתה של אמילי.
אני נכנס לדירה שלי, לוקח את המפתחות של האוטו ויוצא.

אני מחנה את הרכב בחניה של בית העלמין ויוצא עם שקית קטנה שהכנסתי לתוכה 2 נרות זיכרון.

בית העלמין שקט כמעט אין מבקרים. עד עכשיו קלטתי רק שניים לבנתיים.
אני עובר בין החלקות עד שמגיע לחלקה הנכונה, עובר שתי שורות של מצבות מכל הגדלים, שחורים ולבנים ואפילו יש כאלה אפורים.
4 מצבות והינה המצבה של אמא.
מצבה לבנה ופשוטה זה מה שהיא רצתה. בלי כל הגובה והעיטורים וזה מה שהיא גם ביקשה.
אני מנקה עם ידיי את המצבה מדליק את 2 הנרות בתוך בית הנרות שצמוד לקברה ומתחיל לדבר איתה במחשבותיי.
אני מספר לה עד כמה שאני מתגעגע אליה, עד כמה שאני זקוק לה.
אני מספר לה שדודה ציפי אמא של משה מאוד מזכירה אותה, בכל זאת אחיות ולא משנה כמה היא תבשל טעים זה לא מגיע לרמות הבישול של אמא.
אני מספר לה על כל מה שעברתי מהרגע שחזרתי ללוד ועד היום.
מחכה לתשובתה, לעצתה החכמה כמו תמיד אבל אין מענה.
כבר התרגלתי לזה שאין מענה, בכל זאת עברו 4 שנים מאז שנפטרה בגלל המחלה הארורה שפקדה אותה.
"מה אני עושה עכשיו אמא?" אני שאול בקול "אני באמת אוהב אותה. אף פעם לא חשבתי שאתאהב ככה במישהי" אני מסביר לה למרות שאני יודע שהיא כבר יודעת את כל זה ורואה אותנו למעלה
"הקטע המפגר בכל הסיפור הזה שאמילי אפילו לא יודעת שהייתי רק שנה בכלא. שנה אחת.
מי יושב שנה אחת בכלא על רצח? את מבינה מאמא, היא אפילו לא רוצה להקשיב.
אם היא רק תדע שהייתי שישבתי שנה על זה היא תבין שהיא לא יודעת את כל האמת. שלא אני דקרתי ושמשה בכלל לא התכוון לדקור.
שרק אחרי שנה הבינו מה באמת קרה שם." אני מלטף את המצבה "אמא תני לי סימן מה אני צריך לעשות כי אני מחתחיל להשבר כאן.
אוהב ומגעגע בלי סוף" אני מנשק את אצבעותיי ומצמיד אותן למצבה, מעביר לה את השיקה שלי ומתרומם על רגליי.
בדרך חזרה הביתה אני מדבר עם שון ומסביר לו מה קרה אצל אמי
"ויתרתי" אני אומר לו והוא מתנגד
"לידור אתה רק צריך לספר לה את האמת, את כל האמת בדיוק כמו שסיפרת והוכחת לי" הוא נוזף בי
"שון אין מה לעשות יותר" אני מססיר
"תמיד יש מה לעשות" הוא לא מרפה
"אתה לא אמור לשמוח? עכשיו אמי פנויה"
"אל תהפוך אותי לכזה" הוא אומר בטון נעלב "ושנית יש מישהי אחרת על הפרק"
"ואלה?" אני שואל מופתע
"וואלה וואלה.. זה עדין לא רישמי אבל אני לוקח אותה היום לדייט" הוא אומר מלא גאווה
"כל הכבוד אחי. גאה בך. " אני אומר בכנות "שיהיה בהצלחה"
"תודה. גם לך. אתה זקוק לזה" הוא משיב "ולידור..אל תוותר בכזו קלות על אמילי, נו אז מה שהיא אמרה שזה לא ישנה כלום. היא גם אמרה שהיא דלוקה עליי כבר הרבה זמן ופתאום שינתה מסלול היישר לזרועותיך" הוא אומר בדרמתיות
"יש בזה משהו" אני מצחקק
"מבטיח?"
"מבטיח" אני עונה ואנחנו מנתקים את השיחה.
אני חוזר לביתי ונשכב על הספה
היא רוצה לשכוח ממני? אין בעיה. נראה עד כמה היא תוכל לסבול את זה ולשכוח אותי אני אומר לעצמי ומתקשר למשה
"אני אתה וכל החבר'ה יושבים היום. מזמן לא ישבנו על איזה קריוקי טוב ונרגילה" אני אומר לו
"פייי מי זה שחזר אלינו?" הוא מקניט אותי "מה קורה עם אמי?"
"אין אמילי. והפעם זה סופי
אהה ותארגן איזו מישהי שאפה שתעביר לי את הלילה כמו שצריך" אני אומר בחיוך
"אוו..זה לידור שאני מכיר. ברוך שובך הביתה" הוא אומר בצחוק
"ברוכים הנמצאים" אני מחזיר בצחוק
"אז ב21:00 מתאים?" אני שואל
"הולך" משה מאשר
מצוין זאת בדיוק השעה שאמי הולכת לעבודה.
היא רוצה לחזר למתכונת הקודמת? אין בעיה מותק.
נראה עד כמה שברון הלב שלה חזק
אבל אם זה לא יצליח? קול קטן בראשי פתאום שואל.
אז נשכח ממנה לתמיד אני עונה לו ומשתיק אותו.