בין השאר-מוקפא

פרק 1

"הו אלוהים! הצילו!! פטריק, בבקשה תשאר איתי. שמישהו יעזור לי!!"

החלום הראשון שלי.
זה היה הלילה הנוראי בחיי, הייתי בת 12 בפעם הראשונה. התעוררתי בבהלה, ובכיתי כמו תינוקת.
אמא אמרה שזה סיוט, זה קורה. לכולם יש סיוטים, לא כך?
ובכן, הסיוטים שלי היו בלתי רגילים, והחלום הארור היה חוזר על עצמו, שוב ושוב.

אני חושבת שזה היה הלילה הרביעי שאימי הודתה לבסוף. לא דמיינתי מעולם שההסבר שלה יהיה כה מופרך.
אך המציאות הכתה בי, והיא הייתה כמו מכה מתחת לחגורה. ראיתי את החלום שלי מתגשם כנגד עיניי, לא יכולתי להפסיק להאשים את עצמי.

"את לא אשמה, מתוקה שלי. זה הגורל.
הגורל של כל אדם נקבע ביום הולדתו, אסור לנו להתערב."

זו הפעם הראשונה שלמדתי את החוק הראשון-אסור להתערב.
אם כך, למה הכוח שבי קיים? מדוע נולדתי כזו אם אין ביכולתי להתערב?

בשנה שלאחר מכן, חלמתי על התנגשות רכבות. מיהרתי לתחנת הרכבת על מנת לספר על החלום שלי, וכאשר סיפרתי למנהל התחנה, הוא מיהר לבדוק את המסילות.
מנהל התחנה כיוון את המסילות בצורה מוטעית, וביום למחרת כל ערוצי החדשות דיברו על התנגשות הרכבות שקרתה.

"אנה, ילדתי. את כנראה לא הבנת מה משמעות הדבר.
אסור לך לספר על כך לאף אחד. אסור לך להזהיר אף אחד מפני סכנה שעלולה לקרות. הדבר יכול לגרום לפעולה הפוכה, והדבר שראית יכול לקרות בגללך."

החוק השני והשלישי היו ברורים, אך עם זאת, לא היה קל להתמודד איתם.
כשחלמתי על מות חברתי הטובה, נשברתי. לא הצלחתי להתמודד.
איך ילדה בת 13 אמורה לדעת להתמודד עם זה?
איך אפשר לחלום על המוות של החברה הכי טובה שלך מידי יום, מבלי לעשות דבר?

בהלוויה שלה, לא יכולתי להסתכל לאף אחד בעיניים. התייבשתי, כעסתי על עצמי. ידעתי שיכולתי למנוע את המוות שלה, ידעתי שהיא הייתה יכולה להישאר כאן איתי. אך עם זאת, לא הפרתי את הכללים.
אימי הייתה גאה, ואני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שכעסתי עליה.
היא שמחה שלא סיפרתי, שהצלחתי להחזיק את עצמי גם מפני דבר נורא שכזה. אני רק רציתי למות.

*****

"אנה, את כאן?" היילי שאלה, נוקשת באצבעותייה מול פניי.
מיהרתי להתפקס והיא נאנחה, מגלגלת את עינייה ומחזירה את מבטה ללוח.
"כמו שציינתי, יש לנו חודש אחרון.
אני רוצה שכל הכתבות יהיו מוכנות בעוד שבועיים.
אנחנו לא נפשל הפעם!" היא כועסת, ואפשר להבין אותה. זה לא קל לנהל את המגזין הכי כושל בעיר, במיוחד עם הפסדים כמו שלנו.

אבל אני לא מתלוננת, אנשים נהנים מהכתבות שלי. אם הייתי במקומה, הייתי שוקלת לפטר כמה אנשים.
כמו קייל, כתב הספורט שלנו שכותב על הכל רק לא על ספורט. או אמנדה, שמתעסקת בלטפח את הציפורניים שלה במקום לכתוב על מדור הכלכלה.
אני מביטה בלוח וכשאני רואה את הגרף שעליו עיניי מתכהות, אנחנו על סף פשיטת רגל.