בין השאר-מוקפא

פרק 4

אני נכנסת למסעדה שהכתובת שדניאל שלח לי הובילה אותי אליה, עיניי מגששות בחיפוש אחריו וכאשר הבחנתי בו לחיי האדימו.
הוא קם מכיסאו וחייך חיוך רחב, מתקדם לכיווני בעוד שהרגשתי את בטני מתהפכת. בלעתי רוק בכבדות וחייכתי, מקווה שהוא אוהב את איך שאני נראית.

"את יפהיפייה." ובכן, הערב כבר התחיל ברגל ימין.
"תודה, גם אתה נראה טוב." אני מחזירה באותה נימה וחיוכו רק גדל, הוא הניח את ידו על המותן שלי והתקדמנו לשולחן. התיישבתי בכיסאי והוא התיישב מולי, קיוויתי בכל ליבי שהפגישה תלך כמו שצריך ולא תהיה שקטה ומיובשת.

"הזמנתי בשבילך, אני מקווה שזה בסדר." הדרך שבה הוא מדבר גורמת לי לצמרמורת, זה הגיוני שהוא כלכך מתוק?
"כמובן, אפשר לשאול מה הזמנת?" שאלתי בפלרטוט קל, הוא גיחך והניד את ראשו.
"בואי נשמור על אלמנט ההפתעה."

כשהמלצרית הגיעה עם בקבוק יין ושתי כוסות, הבנתי שיש לי עסק עם גבר רציני.
הוא מזג לי מעט יין ולאחר מכן מזג לעצמו כוס יותר מלאה, הרמתי גבה והוא ציחקק.
"אני לא רוצה שתחשבי שאני רוצה לשכר אותך, אנה." לחיי האדימו במבוכה והרמנו את הכוסות, מצמידים אותן יחד וקול נקישה נשמע.
לגמתי מהיין המתוק והנחתי את כוסי בחזרה על השולחן, דניאל ביצע את אותה הפעולה והעיניים שלנו נפגשו.

"ספר לי על עצמך." אני פותחת את השיחה והוא הנהן, מחייך ומתרווח על כיסאו.
"קוראים לי דניאל בראון, אני בן 27. אני אופטיקאי, עובד בחברת ST אם את מכירה. העבודה שלי די משעממת, אני שותה קפה ברוב היום שלי. אבל אני לא מתלונן, אני מרוויח טוב." אמר בגיחוך ואני חייכתי, מהנהנת ומביטה במלצרית שמתקדמת לשולחן שלנו עם שתי צלחות בידיה.

"בתאבון." המלצרית אמרה לאחר שהניחה את המנות על השולחן, הבטתי במנה שלי ולא יכולתי שלא להיות מופתעת.
"אתה צוחק עלי?" שאלתי ופניו הפכו לחדרתיות.
"את לא אוהבת את זה?" ייאוש נשמע בקולו ובעיקר לחץ, ציחקקתי והנדתי את ראשי.
"איך ידעת שזה האוכל המועדף עליי? אתה עוקב אחריי או משהו כזה?" שאלתי והוא נשם בהקלה, צוחק ומגלגל את עיניו.

"את לא יכולה לעשות לאנשים התקף לב שכזה, אנה." קולו עמוק וצרוד, מרטיט את כל גופי. מבטנו הרצינו והוא נשך את שפתיו, בוחן את פניי.
"כבר אמרתי שאת הבחורה הכי יפה שפגשתי?" שאל בפלרטוט והרגשתי את הנשימה שלי נחתכת בגרוני.
"כן." אני לוחשת והוא חייך, לוגם מעט מכוס היין שלו.
"את הולכת לשמוע את המשפט הזה עוד הרבה."

*****

"היית נשוי פעם?" שאלתי בהתעניינות וסובבתי את הפסטה שלי על המזלג, הוא הנהן ונאנח.
"למען האמת, אני עדיין." הודה ואני קפאתי במקומי. אין שום טבעת בידו, הוא לא הזכיר את זה אפילו פעם אחת במהלך הפגישה! מה לעזאזל?
"אנה, זה לא ככה. אנחנו פשוט בתהליכי גירושים כבר כמה שנים טובות. הכלבה לא מוכנה לשחרר." הוא מסנן ואני נשמתי לרווחה, הוא בחור טוב. אני לא רוצה לפספס את זה.